עבור לתוכן העמוד
Menu

מטאבה עד אולמרט: מיתוס השלום “שהוחמץ”

ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, התראיין ביום שישי שעבר על ידי כריסטינה אמנפור מרשת ה-CNN וניסה ליצור את הרושם שהוא עמד על סף הסכם שלום היסטורי עם אבו מאזן ב-2008, וההזדמנות הוחמצה רק בגלל ההתערבות של גורמים מארה”ב שהביאו מימון רב כדי להדיחו. ללא קשר למניעיו הפוליטיים, אולמרט הזין את מכונת המיתוסים הבינלאומית שלפיה הישראלים והפלסטינים היו […]

ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, התראיין ביום שישי שעבר על ידי כריסטינה אמנפור מרשת ה-CNN וניסה ליצור את הרושם שהוא עמד על סף הסכם שלום היסטורי עם אבו מאזן ב-2008, וההזדמנות הוחמצה רק בגלל ההתערבות של גורמים מארה”ב שהביאו מימון רב כדי להדיחו.

ללא קשר למניעיו הפוליטיים, אולמרט הזין את מכונת המיתוסים הבינלאומית שלפיה הישראלים והפלסטינים היו קרובים להסדר, שרק נזקק לדיפלומטיה אמריקנית תקיפה כדי לגשר על הפערים הזעומים שנותרו. אך האמת למעשה היתה שונה מאוד.

את שיחותיו החשאיות של אולמרט עם אבו מאזן יש לראות כהוכחה נוספת לפער העצום שקיים בין הוויתור המקסימלי ביותר שנעשה אי פעם על ידי ראש ממשלה ישראלי, לדרישות המינימליות של הפלסטינים. זו לא הפעם הראשונה שבה קודם בתקשורת המיתוס, שמעולם לא התממש, על פריצת דרך קרובה לקראת הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים. עם תום השיחות בטאבה, ב-27 בינואר 2001, פירסמו נושאים ונותנים ישראלים ופלסטינים הודעה משותפת שבה נאמר: “הצדדים מצהירים כי הם מעולם לא היו קרובים יותר להגיע להסכם…”

עם זאת, תגובתו של מוחמד דחלאן לשר החוץ הישראלי דאז, שלמה בן עמי, שעליה חזר גם באוזני כתב קול ישראל, היתה: “חרטה ברטה”. נציג האיחוד האירופי, מיגל מורטינוס, כתב בדו”ח פנימי על טאבה כי “נותרו פערים רציניים” בין שני הצדדים.

מבט על העשור וחצי האחרונים מצביע על נטייה חזקה להפריז בהישגים של המשא ומתן הישראלי-פלסטיני. דוד מקובסקי, מי שהיה כתב מדיני של “הארץ” בשנות ה-90, כתב ב-2003 על ראיון שערך עם האלוף (מיל’) שלמה ינאי, שחשף כי הוועדה הצבאית בטאבה כמעט לא התכנסה, ולא רק שהצדדים לא התקדמו בדיון על נושא הביטחון, אלא שאף היתה שם נסיגה. ובקיצור, הצדדים לא היו “קרובים מאי פעם”. ואף על פי כן – המיתוס המשיך.

מה ידוע לנו על שיחותיו של אולמרט עם אבו מאזן ב-2008? ראשית, לא הושג הסכם ממשי. באותה שנה הציע אולמרט לאבו מאזן הצעה שאת תוכנה המלא סירב לחשוף. בדצמבר 2009 נמסר ממשרדו של אולרמט ל”הארץ” כי “משיקולים של אחריות לאומית, לא נוכל להתייחס לתוכן אותה מפה ולפרטי ההצעה”.

הגירסה המפורטת ביותר של הצעת אולמרט הופיעה בעמוד השער של ה”ניו יורק טיימס מגזין”, בסיקור של ברנרד אבישי. בסגנון שהזכיר את אקורד הסיום של שיחות טאבה אמר אולמרט לאבישי: “היינו מאוד קרובים, יותר מאי פעם בעבר, להגיע להסכם על בסיס עקרונות שיכלו להוביל לסיומו של הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים”.

אך האם תיאורו של אולמרט היה מדויק? אבישי כתב שאולמרט השתמש ב”עמימות קונסטרוקטיבית” כדי להתמודד עם הנושאים המורכבים ביותר, כגון סוגיית הפליטים הפלסטינים. אבו מאזן אמר ל”וושינגטון פוסט” ב-2009 כי להבנתו אולמרט קיבל את עקרון “זכות השיבה”. עם זאת, שנתיים לאחר מכן אולמרט אמר לאבישי כי מספר הפליטים המדויק שיורשה לחזור נשאר פתוח למשא ומתן. האם לזאת ייקרא “הסכמה”?

בתחום הביטחון הצעותיו של אולמרט היו אפילו עוד יותר מדאיגות. אבו מאזן אמר לאבישי כי “נושא הביטחון סגור”, אך הוסיף: “איננו טוענים כי מדובר כאן בהסכם, אבל נושא הביטחון גובש סופית”. כיצד אפשר “לסכם” נושא חשוב כביטחון ללא הסכם בין הצדדים? אבו מאזן הסביר כי לדאגות הביטחוניות של ישראל נמצא פתרון מול הגנרל ג’יימס ג’ונס, היועץ הביטחוני של קונדוליסה רייס. מתברר שאבו מאזן דיבר עם ג’ונס, אבל לא היה כל הסכם עם ישראל.

רייס מסבירה בזיכרונותיה שהיא חשבה על החלפת צה”ל במקומות כגון בקעת הירדן, בכוחות בינלאומיים או אפילו בכוחות נאט”ו. כך, יוזמת אולמרט עירערה לחלוטין את התפיסה שלפיה ישראל צריכה להגן על עצמה בכוחות עצמה. יש גרסאות שונות לגבי מה שאולמרט ייעד לירושלים, ואחת בעייתית יותר מהאחרת.

הוא סיפר לאבישי ברנרד כי הוא הסכים לוותר על ריבונות ישראלית במה שכינה “האגן הקדוש” – אזור הכולל את העיר העתיקה ובתוכו הר הבית, הכותל המערבי, הר הזיתים ואזור עיר דוד. האם הוויתורים הללו קירבו את אולמרט להשגת הסכם קבע כפי שהוא נותן למאזיניו להבין? בזיכרונותיה כותבת רייס כי אבו מאזן “סירב” להצעתו של אולמרט, גם אחרי שהנשיא בוש פנה אליו בבקשה לשקול מחדש את עמדתו. ב-2009 אבו מאזן רואיין על ידי ג’קסון דיהל מה”וושינגטון פוסט” והסביר מדוע לא היה יכול להסכים להצעה: “הפערים היו גדולים מדי”.

כיצד שאלה זו על הצעתו של אולמרט רלוונטית לימינו? לא משנה מי ינצח במערכת הבחירות הקרובה בארה”ב, המימשל הבא ינסה לגבש יוזמת שלום ישראלית-פלסטינית וללחוץ על הצדדים לקבלה. אחרי כישלון קמפ-דיוויד וטאבה, מדיניות החוץ של ארה”ב התקבעה על הניסיון להחזיר את ההצעות הללו, אף שנכשלו בעבר. אלטרנטיבות כלל לא נשקלו.

ב-2010 כתב ביל קלינטון, ב”ניו יורק טיימס”, כי בשל ההיסטוריה הדיפלומטית ויוזמת אולמרט, “כולם יודעים איך ייראה הסכם הקבע”. למרות המוניטין הבעייתי שלו, הופעותיו האחרונות של אולמרט מחזקות את הרושם המוטעה שלפיו הסכם על הסדר קבע כולל התקיים בעבר, וכעת צריך רק להחיות אותו. זאת, במקום לחפש אלטרנטיבה בטוחה יותר להשגת שלום במזרח התיכון.

המאמר פורסם לראשונה ב”ישראל היום