עבור לתוכן העמוד
Menu

חוקיותם של הסיכולים הממוקדים

בעשור האחרון ספגה ישראל ביקורת מתמשכת על מדיניות הסיכול הממוקד שהיא מפעילה נגד מנהיגי חמאס, הג’יהאד האסלאמי וארגוני טרור אחרים. לאחר חיסול השייח’ אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנתיסי, שתכננו את התקפות חמאס נגד אזרחים ישראלים באינתיפאדה השנייה, דרש מזכ”ל האו”ם קופי אנאן מישראל “להפסיק באופן מיידי” את מדיניות ה”הרג ללא משפט” (“Extrajudicial Killings”). המשתמע מניסוח זה היה […]

בעשור האחרון ספגה ישראל ביקורת מתמשכת על מדיניות הסיכול הממוקד שהיא מפעילה נגד מנהיגי חמאס, הג’יהאד האסלאמי וארגוני טרור אחרים. לאחר חיסול השייח’ אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנתיסי, שתכננו את התקפות חמאס נגד אזרחים ישראלים באינתיפאדה השנייה, דרש מזכ”ל האו”ם קופי אנאן מישראל “להפסיק באופן מיידי” את מדיניות ה”הרג ללא משפט” (“Extrajudicial Killings”). המשתמע מניסוח זה היה שיש להביא לדין מטרות צבאיות בעיצומה של מלחמה.

בישיבה של מועצת הביטחון בעניין זה, שהתקיימה באפריל 2004, נזפו המדינות החברות בה בישראל בזו אחר זו. הנציג הבריטי הגדיר את המדיניות הישראלית “בלתי חוקית”; הדובר הצרפתי אמר שישראל מפירה “עקרונות בסיסיים של המשפט הבינלאומי”; ואילו הרוסים אמרו שהם דוחים את מדיניותה של ישראל. כאשר ישראל החלה להרחיב את השימוש בסיכולים ממוקדים כדי לעצור את גל המתאבדים בלב ערי ישראל לאחר האינתיפאדה השנייה, אימץ אפילו השגריר האמריקני מרטין אינדיק את הרטוריקה הקשה. בהופעה בטלוויזיה הישראלית ביולי 2001 הוא אמר: “הממשל האמריקני מתנגד במפורש לחיסולים ממוקדים”. הוא הוסיף: “מדובר בהוצאות להורג ללא משפט, ואנחנו לא תומכים בזה”.

על רקע הדברים הללו, דבריו של התובע הכללי אריק הולדר בבית הספר למשפטים באוניברסיטת נורת’ווסטרן, ב-5 במרץ, נשמעו מהפכניים. כשדיבר על הסיכולים הממוקדים קבע הולדר: “זה חוקי לגמרי לפגוע במנהיגים בכירים הפעילים באלקאעידה ובכוחות הנלווים להם”. הולדר דחה את הטענות כאילו פעילות זו היא בגדר “התנקשות” והצהיר: “אין הדבר כך, והשימוש במונח זה אינו במקום”, משום שהתנקשויות הן “הרג לא חוקי”. ההקשר של קביעתו המשפטית חשוב משום שהצהיר: “אנחנו נמצאים במלחמה עם אויב ללא מדינה”. כלומר, המלחמה נגד הטרור אינה פעולת שיטור, ולפיכך חלים עליה דיני המלחמה.

מה גרם לשינוי? מאז מתקפת 11 בספטמבר התפתחה המדיניות של וושינגטון, ולאחריה החלו סוכנויות המודיעין האמריקניות לעשות שימוש בסיכולים ממוקדים בצורה סלקטיבית. ההתפתחות הטכנולוגית של המל”טים, למשל ה-Predator, והשימוש במודיעין מדויק הפכו פעילות מסוג זה לאפשרית במאבק נגד ארגוני הטרור.

אך קודם לכן היו שאלות חוקיות להתמודד עימן. האם המלחמה נגד הטרור נחשבת לפעולה של החלת החוק שמחייבת מעצר והעמדה לדין של טרוריסטים? מזכיר ההגנה לשעבר, דונלד ראמספלד, מספר בזיכרונותיו שכשהכוחות האמריקניים נכנסו לאפגניסטן ב-2001 עם מל”ט ה-Predator, הם זיהו שיירה שבה נסע ראש הטליבאן, מולה עומאר. אלא שלפני שהם יכלו להשתמש במל”ט כדי לחסלו, החלו דיונים עם עורכי דין, ועד שאלו הסתיימו עומאר כבר נמלט.

ההתקפה האמריקנית המוצלחת הראשונה בעזרת מל”ט שזכתה לפרסום התקיימה בתימן בנובמבר 2002, נגד מנהיג אלקאעידה שהיה מעורב בפיגוע נגד המשחתת האמריקנית USS Cole בשנת 2000. ביוני 2006 חיסל חיל האוויר האמריקני את מפקד הסניף העיראקי של אלקאעידה, אבו מוסאב אל-זרקאווי.

אך המקום שבו התרחב משמעותית השימוש בחיסולים מסוג זה היה בפקיסטן, שנתנה מקלט לכוחות טליבאן שנלחמו נגד ארה”ב באפגניסטן. השימוש במל”טים אפשר לארה”ב להתמודד עם הטליבאן גם לאחר חציית הגבול שלא לצורך בפלישה הקרקעית לפקיסטן. מספרן של ההתקפות הללו גבר בצורה דרמטית בשנה האחרונה של ממשל בוש, ועוד יותר בתקופתו של אובאמה.

הניסיון של ישראל מול חמאס וארגוני טרור אחרים לא היה שונה בהרבה משל המערב והטליבאן. חמאס רצה לנצל את החוק הבינלאומי לטובתו במאבקו בישראל, ואף הקים מחלקה משפטית, אל-תוות’יק (תיעוד), שסיפקה מידע לאו”ם ולארגונים נוספים על פעילות צבאית ישראלית כדי שיהיה אפשר לפעול נגד קציני צה”ל.

ככלל, האסטרטגיה של חמאס הייתה להטמיע את מפקדיו בקרב אוכלוסייה אזרחית, כדי להשתמש בהם כמגנים אנושיים. חמאס קיווה שהמערב יגיע למסקנה שמנהיגי ארגוני הטרור מוגנים מפני צה”ל בשל המשפט ההומניטארי הבינלאומי, כגון אמנת ז’נבה הרביעית הידועה. קביעה מסוג זה הייתה כובלת את ידיו של צה”ל והייתה מאפשרת לחמאס לתקוף אזרחים ישראלים בעזרת רקטות, בשעה שמפקדיו מוגנים מאחורי חומה משפטית ואינם משלמים מחיר על מעשיהם.

ארגונים לא ממשלתיים בישראל, למשל הוועד נגד עינויים, עתרו לבג”ץ בשנת 2005 וטענו כי אי אפשר להחיל את דיני המלחמה על המאבק של מדינת ישראל בארגוני טרור בשטחים, אלא את “המערכת המשפטית שעוסקת בהחלת החוק בשטח כבוש”. הגדרה שכזו הייתה הופכת את הסיכולים הממוקדים לבלתי חוקיים לחלוטין. בג”ץ דחה את העתירה והבהיר כי דיני המלחמה רלוונטיים למציאות השוררת בין ישראל ובין הפלסטינים. בית המשפט סייג את דבריו וקבע שיש למצוא איזון בין שיקולים הומניטאריים לצבאיים. ברוח זו, כשהחליטה ישראל לבצע סיכול ממוקד של מחבל בכיר, היא הביאה בחשבון את נושא המידתיות כדי להפחית את מספר האזרחים הנפגעים ככל שאפשר, בדומה לכל פעולה צבאית.

לאחר שכוחות צבא ארה”ב חיסלו את אוסאמה בן לאדן בפקיסטאן ב-2 במאי 2011, ציין הפרופסור אלן דרשוביץ את שתיקתם הרועמת של כל אותן המדינות, שבעבר התנפלו על ישראל בעקבות סיכול ממוקד של מנהיגי חמאס. זה היה מקרה קלאסי של צביעות בינלאומית. חברי ברית נאט”ו האירופאים באפגניסטן נהנו מהחיסולים שהוציאו אל הפועל הכוחות האמריקניים נגד הטליבאן. ראוי לציין כי הפרלמנט הרוסי העביר חוק ב-2006 שהתיר לכוחות הביטחון של רוסיה, באישור הנשיא, לחסל טרוריסטים מחוץ לגבולותיה. באיחור רב המעצמות מצדיקות ומאמצות את האסטרטגיה הישראלית נגד הטרור, אותה אסטרטגיה שגינו בקול רם לפני כעשור.

המאמר פורסם לראשונה ב”ישראל היום

תגובות

1. המאמר מחמיץ בשיטתיות כל דבר מהותי בנוגע למדיניות החיסולים

ארז (03/04/2012 00:25:51)

 

2. שגיאות נוספות במאמר

ארז (03/04/2012 00:33:18)