המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון

מצרים שלאחר המהפכה מרוקנת מתוכנו את הסכם השלום והופכת לאויב מוצהר ומר של ישראל. דר' מוחמד אל-סעיד אידריס (محمد السعيد ادريس), יו"ר הוועדה לעניינים ערביים בפרלמנט, סימן בהודעתה הרשמית של הוועדה (12.3.12), שאושרה על ידי חברי בית הנבחרים המצרי, את קוויה המתגבשים של המדיניות המצרית האזורית, כפי שעוצבו בהנהגת הרוב הפרלמנטארי של האחים המוסלמים, המפלגה הסלפית ומפלגות השמאל המצריות (אידריס ממייסדי תנועת המחאה "כיפאיה" וחבר במפלגת השמאל אל-כראמה שחברה לברית עם מפלגת החירות והצדק של האחים המוסלמים).

הודעת הוועדה לעניינים ערביים, אותה הקריא אידריס, נודעת חשיבות בניסוחה ובתוכנה. המינוח "מדינת ישראל" לא נזכר כלל בהודעה, ובמקומו חוזרים ונשנים הביטויים "הישות הציונית" ו"האויב". ההודעה, שהתמקדה במתיחות בין ישראל לרצועת עזה (תקיפות ישראליות נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ושיגור מאות טילים לעבר ישראל) מעלה על נס את הטרור הפלסטיני, המכונה "התנגדות", ושוללת את עצם זכות הקיום של מדינת ישראל, אותה היא מגדירה "ישות אימפריאליסטית התנחלותית", שהינה "בעלת אופי תוקפני", אשר "גירשה בכוח עם מאדמתו כדי להקים את מדינתה הגזענית". גם ארה"ב נמצאת על ספסל הנאשמים של הפרלמנט המצרי משום תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל.

הודעת הוועדה לעניינים ערביים כללה שורה המלצות אופרטיביות לדרג המדיני, ובהן:

• הגדרה רשמית של ישראל כאויב – "מצרים שלאחר המהפכה לא תהיה לעולם ידיד, שותף או בעל ברית של הישות הציונית, בה אנו רואים את האויב הראשון במעלה של מצרים והאומה הערבית. מצרים תתייחס לישות הזו כאל אויב, והממשלה המצרית צריכה לבחון מחדש את כל יחסיה והסכמיה עם האויב הזה ואת האיום שהוא מהווה על הביטחון והאינטרסים הלאומיים של מצרים".
• ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל – "גירוש השגריר הישראלי ממצרים, החזרת השגריר המצרי מתל אביב, הפסקת יצוא הגז המצרי לישות [הציונית] הזו, הקפאת הפעילות על פי הסכם הקוויז [הסכם הסחר QIZ – Qualified Industrial Zones] ותנאיו הפוגעים בריבונות ובאינטרסים הלאומיים המצריים".
• התייצבות מלאה לימין המאבק המזוין נגד ישראל – "הגשת כל אמצעי התמיכה לעם הפלסטיני ברצועת עזה ובגדה המערבית, כדי לאפשר לעם הזה לעמוד איתן מול מדיניות התוקפנות הישראלית. אימוץ דרך ההתנגדות על כל צורותיה וביטוייה, והתייחסות לדרך זו כדרך האסטרטגיה לשחרור האדמה הכבושה, לאחר שמנהיגי הישות הציונית הדגישו כי מה שנקרא תהליך השלום אינו אלא מסלול שקרי וסחבת במטרה להרוויח זמן על מנת לייהד ולספח את כל מה שהישות הזו רוצה לייהד ולספח באדמת פלסטין".
• אימוץ מחדש של מדיניות החרם הכולל על ישראל – "חזרה להפעלת מדיניות החרם הערבי הכולל על הישות הציונית והחברות הבינלאומיות המקיימות קשרים איתה, והתייחסות לחרם כגורם תומך לדרך המאבק [המונח "מקוואמה" משמעותו התנגדות או מאבק]".
• העלאת סוגיית ירושלים כנושא מרכזי בזירה הבינלאומית – "דרישה מכל מדינות ערב ו"ועדת אל-קודס" [של ארגון הוועידה האסלאמית] לפעול נגד כל תכניות הישות הציונית לייהד את אל-קודס [שמה הערבי של ירושלים] ולכפות את הפיכתה לבירה מאוחדת לנצח של הישות, וכן לפעול במרץ בכל הארגונים ובאפיקים הבינלאומיים כדי להביא לקביעה, כי ההתקפות הציוניות המאיימות על מסגד אל-אקצה הן פשעים נגד האנושות, ההיסטוריה והתרבות".
• תמיכה בחזית פלסטינית מאוחדת לשחרור פלסטין – "קריאה לכל הארגונים והפלגים הפלסטיניים להגיע לאחדות, לגנות את חילוקי הדעות והפילוגים ולפעול להקמה מחודשת של אש"ף על מנת שיוביל מחדש את המאבק הפלסטיני לשחרר את האדמה הכבושה".
• בחינה מחדש של מדיניות הגרעין המצרית – "דרישה מהממשלה המצרית לפתוח מחדש את נושא הגרעין הישראלי ולדון ביכולות הגרעין הישראליות, משום היותן גורם איום ישיר על הביטחון הלאומי המצרי והביטחון הלאומי הערבי. על ארה"ב והקהילה הבינלאומיות… לנהוג ברצינות עם האיום הגרעיני הישראלי כפי שהם נוהגים כלפי מה שהם מגדירים כסכנה גרעינית איראנית. על מצרים להיערך מיידית לבחון את מדיניות הגרעין המצרית, המתנגדת להפצת הגרעין והדורשת להפוך את המזרח התיכון לאזור נקי מנשק להשמדה המונית.  ישראל היא המדינה היחידה המסרבת לחתום על האמנה נגד הפצת נשק גרעיני ולפתוח את מתקניה הגרעיניים, ובפרט את הכור בדימונה, לביקורת של פקחי סוכנות האנרגיה הבינלאומית".
• מדיניות אקטיבית ואפקטיבית נגד ישראל – "אנו דורשים מעשים ולא רק דיבורים, מעשים רציניים הם הראויים למצרים שלאחר המהפכה, לממשלתה ולפרלמנט שלה. אנו נשבעים, כי לעולם לא נתרשל בהגנה על מולדתנו ואומתנו".

הודעת הוועדה לעניינים ערביים התקבלה פה אחד ובמחיאות כפיים בפרלמנט המצרי, והיא משקפת אל נכון את תפיסת ההנהגה המצרית האסלאמית (לה שותפים גם ארגוני השמאל). בעיניה, ישראל היא האויב הראשון במעלה של מצריםוהעולם הערבי והאסלאמי והסכם השלום עימה (הסכם "קמפ דיוויד") הוא בבחינת פגר מת.

הטונים המצריים החדשים מלמדים על תחילת גיבושה של מדיניות עימות מצרית נגד ישראל, ראשית באפיקים המדיניים והכלכליים ובאמצעות תמיכה ישירה במאבק המזוין של הארגונים הפלסטיניים. מצרים מציבה עצמה במסלול של התנגשות מכוונת עם ישראל והיא עושה שימוש בסוגיה הפלסטינית על כל היבטיה כאמתלות להתערבות מצרית ישירה, ובכללה הפעילות הצבאית של ישראל נגד הטרור הפלסטיני ומדיניותה של ישראל בירושלים או בגדה המערבית. במישור האופרטיבי מצהירה ההנהגה המצרית החדשה על מחויבות לסייע ל"מאבק/התנגדות הפלסטיני על כל צורותיו וביטוייו", הווה אומר מתן סיוע ישיר לטרור הפלסטיני, אשר עשוי לבוא לידי ביטוי בכסף, נשק, אימונים והעברת מידע מודיעיני.

להגדרתה של ישראל כ"אויב מרכזי" המאיים על הביטחון הלאומי המצרי והערבי חשיבות רבה, שכן תרגומו למעשים משמעותו בניית יכולת צבאית להתמודדות עם "האיום הישראלי", ובכללו ניסיון לשלול מישראל את יתרונה בתחום הגרעין ו/או השגת יכולת צבאית גרעינית מצרית.

בשלב הנוכחי אין המנהיגות הפוליטית המצרית החדשה יכולה להפעיל את כל הכלים הממסדיים כדי לתרגם את קווי המדיניות הנוכחית למעשים. תנועת האחים המוסלמים והמפלגה הסלפית השיגו רוב מוחלט בפרלמנט ובבית העליון (ויש לציין, כי גם ארגוני השמאל שותפים לעמדה האנטי ישראלית הלוחמנית), אך עדיין לא השלימו את יעדי המהפכה, בראשם העברת מלוא הסמכויות מהשלטון הצבאי לידי שלטון אזרחי נבחר.

כיום שולטת באופן זמני במצרים ההנהגה הצבאית וממשלה שמונתה על ידה. מצב זה צפוי להשתנות בשבוע השלישי של חודש מאי (23-24 במאי), עם עריכת הבחירות לנשיאות ולאחר מכן הקמת ממשלה אזרחית חדשה. ניצחון של האחים המוסלמים בבחירות לנשיאות ישלים את מהלך ההשתלטות על המערכת הפוליטית במצרים ויאפשר לתנועה האסלאמית להאיץ את ההתבססות הפוליטית, טיהור הצבא מהמשמר הישן, ותפיסה מחדש של עמדת הנהגה בעולם הערבי, שאחד מיסודותיה הוא המאבק בישראל.

העמדה המצרית התומכת באופן מוחלט בחמאס ובדרך המאבק בישראל מחסלת הלכה למעשה את יכולת ההנהגה הפלסטינית בגדה המערבית, בראשותו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) להוביל מהלכים מדיניים לקראת הסכם פשרה היסטורית עם ישראל. יתר על כן, היא מכשירה את הקרקע באופן הדרגתי לחיכוך מדיני קבוע עם ישראל, העלול להגיע לכדי סכנה של התנגשות צבאית (על רקע פעולה ישראלית ברצועת עזה או בקו הגבול בין ישראל למצרים) ובטווח הארוך יותר לבנייתה של חזית צבאית ערבית בגבולה הדרומי של ישראל.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה