עבור לתוכן העמוד
Menu

הפלשתינים והמו"מ: המירדף אחר תירוצים

בשבוע האחרון פורסמה במעריב כתבת שער על שיחות ישראליות-פלסטיניות, ובה נאמר שישראל מתכוונת לוותר על דרישתה לריבונות בבקעת הירדן והיא מוכנה להסתפק ב"סידורי ביטחון". לשכת ראש הממשלה הכחישה את הסיפור ואמרה כי הוא מתבסס על הדלפות מסולפות מהשיחות. הפלסטינים אמרו כי עמדתה של ישראל היתה שהיא תזדקק לנוכחות צבאית לאורך נהר הירדן במשך עשרות שנים […]

בשבוע האחרון פורסמה במעריב כתבת שער על שיחות ישראליות-פלסטיניות, ובה נאמר שישראל מתכוונת לוותר על דרישתה לריבונות בבקעת הירדן והיא מוכנה להסתפק ב"סידורי ביטחון". לשכת ראש הממשלה הכחישה את הסיפור ואמרה כי הוא מתבסס על הדלפות מסולפות מהשיחות. הפלסטינים אמרו כי עמדתה של ישראל היתה שהיא תזדקק לנוכחות צבאית לאורך נהר הירדן במשך עשרות שנים בעתיד, ואפילו הם לא אישרו שסוגיית הריבונות הישראלית עלתה. על פי הדיווחים, כששמע ראש צוות המו"מ הפלסטיני, סאיב עריקאת, על צורכי הביטחון של ישראל, הוא אמר שהנוכחות של צה"ל בבקעת הירדן אינה באה בחשבון.

במהלך השנתיים האחרונות, התעקשו הנציגים הישראלים כי סוגיית הביטחון חייבת להיות השלב הראשון בשיחות על הסדר הקבע, לפני שמתחילים להתמודד עם סוגיית הגבולות והריבונות. ההיגיון בגישה זו היה שאם הפלסטינים יקבלו את העיקרון של פריסת כוחות צה"ל בחלקים מהגדה המערבית, אז באופן תיאורטי הדבר יאפשר לישראל גמישות רבה יותר בנוגע לדרישותיה הטריטוריאליות בהמשך המו"מ. לכן, לפני שישראל יכולה לשקול ויתור על ריבונות בשטח שבו נמצאים כבישים אסטרטגיים, תחנות התרעה או שטחי היערכות, היא צריכה לדעת שעדיין תישמר לה גישה לאזורים אלו, לטובת צורכי הביטחון שלה.

חייבים להדגיש כי אם ישראל תסכים בעתיד להפריד בין צורכי הביטחון לתביעותיה לריבונות בגדה המערבית, הרי שהיא תיקח על עצמה סיכון.

ראשית, ככל שיתקדם המשא ומתן, צד שלישי עלול להציע כי על מנת לקדם את התהליך נוכחותו של צה"ל במדינה פלסטינית צריכה להיות מוחלפת בכוחות בינלאומיים. ניסיון העבר הוכיח כי ברוב המקרים לא ניתן לסמוך על כוחות כאלה. דוגמה מובהקת היא יוניפי"ל, שכוחותיו לא מנעו את התפרצותן של מלחמות בדרום לבנון ושכיום לא עושה דבר למנוע את הזרמת הנשק של חיזבאללה מדרום לליטאני, דבר שמהווה הפרה בוטה של החלטה 1701. בעיה נוספת עם הצבת יחידות צה"ל בתוך מדינה פלסטינית היא שבמהלך הזמן יהיה קל לשחוק את נוכחותן, משום שהן עלולות להיתפס כפגיעה בריבונות של הפלסטינים שיפעלו לסילוקן.

נכון לעכשיו, כל הניתוח הזה תיאורטי לחלוטין, מאחר שעריקאת וצוות המשא ומתן שלו סירבו להעמיד במבחן את העמדה הישראלית. למעשה, כשראש צוות המשא ומתן הישראלי, יצחק מולכו, צירף תת-אלוף ישראלי לשיחות בירדן, עריקאת אפילו לא איפשר לקצין הישראלי להיכנס לחדר. אם הפלסטינים יסרבו להיכנס לדיון על הסדרי הביטחון הישראליים וידרשו כי בהסכם קבע לא ייוותר אף לא ישראלי אחד במדינה הפלסטינית, כי אז לנושאים ונותנים ישראלים בעתיד לא תהיה ברירה אלא להתעקש על ריבונות ישראלית בכל המקומות שבהם לישראל יש אינטרסים ביטחוניים חיוניים בגדה המערבית, כולל בקעת הירדן.

נושא נוסף, שעולה על ידי נושאים ונותנים פלסטינים, כמעט באופן אוטומטי בכל פעם שמשא ומתן עם ישראל נתקע, הוא ההתנחלויות. אולם התבטאויות מהזמן האחרון מטילות ספק בשאלה אם סוגיית ההתנחלויות אכן מהווה דאגה פלסטינית אמיתית או שמא זהו רק תירוץ כדי להתחמק ממשא ומתן.

לדוגמה, ב-3 לנובמבר 2011 התראיין סאיב עריקאת בשפה הערבית ברדיו "אל-שאמס". בשלב מסוים הוא התחיל לדבר על ההתנחלויות, אך הדגיש כי על פי ראיות מתצלומים שהוא קיבל מאירופה, השטח הבנוי הכולל של כל ההתנחלויות בגדה המערבית, יחד עם השכונות היהודיות במזרח ירושלים, מהווה 1.1 אחוזים מהשטח. לאחר מכן הוא הודה כי "השיעור המדויק של השטח הבנוי הוא חסר משמעות". אבו מאזן גם השתמש בנתון ה-1.1 אחוזים בשיחה שניהל עם פרופ' ברנרד אבישי, אשר פורסמה ב"ניו יורק טיימס" ב-13 בפברואר 2011.

אם כל השטח הבנוי של ההתנחלויות מהווה 1.1 אחוזים מהגדה המערבית, אז גם אם אבו מאזן ישלים עם הגידול הטבעי של האוכלוסייה היהודית, משמעות הדבר תהיה תוספת של חלקיק אחוז בקושי. האם זה מצדיק את הפסקת המו"מ עם ישראל? יתר על כן, בעבר הפלסטינים נשאו ונתנו עם ממשלות ישראליות, שגם הן בנו בשטחים. אחרי הכל, הקפאת התנחלויות לא נכללה בהסכם אוסלו המקורי מ-1993 או בהסכמי היישום שבאו לאחר מכן.

פתאום מדובר בדרישה הכרחית

בפגישה שנערכה בצ'טהאם האוס שבלונדון ב-17 באוקטובר 2011, העלה השליח המיוחד לשעבר של ארה"ב, הסנאטור ג'ורג' מיטשל, את ספקותיו שלו לגבי הדרישה הפלסטינית להקפאת התנחלויות.

הוא ציין כי הוא עצמו ניהל משא ומתן על הקפאת הבנייה בגדה המערבית והודה כי הפלסטינים התלוננו כי ההקפאה שעליה עמל היתה "גרועה יותר מאשר חסרת תועלת". מיטשל אמר שבמשך תשעה חודשים הפלסטינים סירבו לחזור לשולחן הדיונים ולנהל משא ומתן – ואז, בחודש העשירי, לפתע הכריזו שאת ההקפאה, שאותה הם עצמם דחו – יש לחדש: "מה שהיה גרוע יותר מאשר חסר תועלת לפני כמה חודשים הפך להכרחי", אמר. סירובם של הפלסטינים לקיים דיון על צורכי הביטחון של ישראל והאובססיה הציבורית שלהם בנוגע להתנחלויות, מעידים כי הם פשוט אינם רוצים לנהל מו"מ עם ישראל.

החלטות אסטרטגיות אחרות שקיבלו מחזקות את המסקנה הזו: הסכם הפיוס של אבו מאזן עם חמאס והחלטתו לבקש הכרה מהאו"ם בספטמבר האחרון, נעשו במטרה למנוע מו"מ ולא כדי לקדם אותו. כדי שלשיחות בירדן יהיה סיכוי כלשהו, יהיה על הפלסטינים לדון ברצינות עם עמיתיהם הישראלים ולשקול רעיונות חדשים ולא רק לדקלם תירוצים שחוקים לזניחת השיחות.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"