המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

שישה חודשים ל"ניצחון המהפכה" והנושא היחיד שמאחד את הזירה הפוליטית במצרים הוא השנאה לישראל. הצעירים המצרים שירדו לרחוב ב-25 בינואר ודרשו שינוי כבר מזמן נשכחו. השחקנים המרכזיים בזירה הם בעיקר הזרמים האסלאמיסטים, בראשם האחים המוסלמים ולצידם לאומנים חילוניים אך קיצוניים מהאסכולה של נאצר. אין להתפלא מכך שהרחוב המצרי הגיב בהיסטריה לידיעות בדבר הריגתם של חמישה חיילים מצרים על ידי צה"ל במהלך הפיגוע המשולב בדרך לאילת, קרא לגירוש השגריר ולניתוק היחסים עם ישראל. לוועדה הצבאית העליונה המנהלת את מצרים לא היה אפילו את האומץ להציג בפני הציבור את העובדות על האירועים ואת חלקה של מצרים באי-מניעת הפיגוע בישראל. התקשורת הציגה את הפיגוע בצורה מעוותת וניתן לומר שלהמונים אין מידע על מה שקרה בסיני. יצוין כי אפילו ארגוני הצעירים, ובמיוחד קבוצת הבלוגרים של ה-6 באפריל, שיזמה את ההפגנות הראשונות בינואר, התיישרו עם הקו הניצי של האסלאמיסטים והלאומנים וקראו להפגין נגד ישראל ולפגוע ביחסים הדיפלומטים עימה.

החינוך האסלאמי לשנאת ישראל

השנאה לישראל מוזנת כבר בבית הספר היסודי והחדרתה נמשכת גם לאורך הלימודים בבית הספר התיכון באמצעות החינוך האסלאמי. האסלאם מוצג לילד המצרי (והערבי, בכל מדינות ערב) כדת הנכונה והאחרונה. היהודים (והנוצרים במידה הפחותה) מוצגים לתלמיד הצעיר כאויבי הנביא שבגדו ונלחמו בו וכאויבי האסלאם שיש להתרחק מהם וכי סופם מר – כולם יושמדו ביום הדין. חינוך זה נמשך לאחר מכן בהטפה במסגדים ובולט בספרות ובתקשורת. שלטון מובארק לא עשה מאומה כדי לשנות את המגמה, להיפך, בתקופתו התרחב החינוך האסלאמי ושימש כאמצעי חשוב להסחת דעתם של ההמונים מן המצב הכלכלי-חברתי שהלך והדרדר. אלא שהוא סבר כי ידע מתי לתת לעם לשחרר קיטור ומתי לעצור את ההפגנות, עד שמעד ונפל. מובארק שיחק לידם של האחים המוסלמים אותם הוא רדף ואף הזהיר את העולם מפניהם. החינוך האסלאמי במצרים למעשה הכין דורות חדשים של אחים מוסלמים. יצוין עם זאת, כי בסוף 2010, חודשים ספורים לפני פרוץ ההפגנות, הודיע משרד החינוך המצרי כי הוא עומד לבצע רפורמה מקיפה בלימודי הדת, אשר לדבריו גרמו לקיצוניות וחוסר סובלנות בחברה המצרית כלפי האחר. נראה כי יישומה של הרפורמה נדחה בעקבות פריצת ההפגנות ולא סביר שהיא תופעל באווירה הלוהטת השוררת עכשיו במצרים. השנאה ליהודים ולישראל היא אפוא מובנית במצרים ובעולם הערבי ואינה עומדת להשתנות.

שלטונו של מובארק עדיין חולש על מרבית התחומים במצרים

עם זאת, במקרה הנוכחי פרץ השנאה לישראל קשור גם במצבה של "המהפכה" ומבטא את תסכול ההמונים. מובארק אמנם הודח, אך נראה כי משטרו עדיין לא פורק וייתכן שלא ניתן לפרקו, שכן אנשיו שלטו בכל תחומי החברה והכלכלה. התחושה בקרב הציבור המצרי היא שההפגנות הגדולות, שאמורות היו להביא למהפכה פוליטית-חברתית-כלכלית, לא קידמו רבות, לפחות בינתיים, את המדינה לקראת היעדים הנכספים. המדינה מנוהלת על ידי אנשי צבא, שהם חבריו של מובארק, והם פועלים לביצוע שינויים רק תחת לחץ ההמונים. כל זרועות הממשל בקהיר ובמחוזות עדיין מאוישים על ידי חברי מפלגת השלטון הקודמת. גם מנגנון הביטחון הידוע לשמצה, שכביכול פורק, מאויש ברבים מן הצוותים הקודמים. אזרחים עדיין מועמדים למשפט בבתי דין צבאיים. על פי אמנסטי אינטרנשיונל, מאז הדחתו של מובארק נשפטו 10,000 אזרחים בבתי דין צבאים בעוון השתתפות בהפגנות אסורות או בעוון מתיחת ביקורת על הוועדה הצבאית. המשטרה עדיין לא חזרה לתפקוד מלא והאלימות ברחובות גדולה. בזירה הפוליטית הולך ומתרחב המאבק בין האחים המוסלמים למפלגות החילוניות.

כל זאת על רקע כלכלה מדרדרת, המתבטאת בירידה בתיירות, בשביתות, בירידה בייצור ובייצוא, בבריחת הון ובהיעדר השקעות. התחושה שנוצרת היא שלמצרים ממתינות בעיות חמורות ביותר שעלולות להביא לעימותים אלימים. מוחמד בראדעי, לשעבר ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, הנחשב כמועמד אפשרי לנשיאות, אמר השבוע ליומון "אלשורוק" כי "מצרים נמצאת על לוע של הר געש". בשלב הנוכחי לא ידוע עדיין מתי תתקיימנה הבחירות לפלרמנט וקיימים אפילו חילוקי דעות עקרוניים לגבי חוק הבחירות, המסתמך בחלקו על החוקה הישנה. כזכור חוקה זו אושרה מחדש ברפרנדום ב-19 במרץ, עם מספר שינויים שהתייחסו רק לאופן בחירת הנשיא. הפרלמנט החדש יצטרך לנסח חוקה חדשה שתוגש לאישור העם ברפרנדום ורק לאחר מכן תתקיימנה הבחירות לנשיאות. תהיה זו תקופת מעבר מלאת חתחתים, שלא תסתיים לפני 2013 והיא העלולה להעמיד את מצרים על עברי פי פחת.

שנאה מאחדת

בנסיבות אלה האשמת ישראל במותם של החיילים המצריים היא בבחינת "ביטוי של אחדות" מול הבעיות הקשות והאכזבה מתוצאות "המהפכה". בצר לה, חיפשה מצרים החדשה גיבור חדש ומצאה אותו בדמותו של מי שהוריד את דגל ישראל מעל שגרירות ישראל. זה עצוב, אך יש כאן ביטוי אוטנטי הן לשנאה נגד ישראל והן לעתיד הבלתי ידוע של ארץ היאור, אשר מוצאת את נחמתה במעשים הזויים מסוג זה.

אולי ניתן למצוא נקודת אור בעובדה ש"הפגנת המיליון" הגדולה שאמורה הייתה להתקיים ביום ו' שעבר מול שגרירות ישראל ולקרוא לסילוק השגריר, לרביזיה של הסכם השלום, להפסקת הספקת הגז ועוד נכשלה לחלוטין. בסופו של דבר המפלגות וארגוני המפגינים היססו אם אכן לקרוא להפגנה. על פי התקשורת המצרית, רק כמה מאות איש התייצבו באותו יום ו' אחרי התפילה מול בניין השגרירות. "הייתה זו הפגנה סימלית" כתב אחד העיתונים. נראה כי הכוחות הפוליטיים המרכזים הבינו כי עם כל השנאה לישראל, אין טעם לבזבז אנרגיה של מיליון מפגינים מול ישראל, שאינה מיעדי המהפכה. אותם כוחות יודעים היטב כי בתקופה הקרובה מצפים להם מאבקים מרים לגבי עתידה של מצרים והפניית ההמונים נגד ישראל לא תקדם את מטרותיהם. ראוי גם לציין כי היו מספר קולות שקראו ליישוב דעת לגבי היחסים עם ישראל ולחקירה משותפת עם צה"ל כדי לדעת מה אכן קרה.

מצרים וישראל אינן מעוניינות לפגוע ביחסיהן הפורמאליים

על רקע אי היציבות המתמשכת במצרים ניתן לצפות שיחסי מצרים-ישראל יהיו רצופים במשברים למיניהם. עם זאת, לא נראה שלשני הצדדים יש אינטרס כלשהו לפגוע ביחסים הפורמאליים. הדיאלוג בין הממשלות נמשך ועימו התיאום בין הצבאות לגבי המצב בסיני והלוחמה נגד הטרור. לאחר שהשלטונות המצרים הבינו כי אבדו את השליטה על המתרחש בסיני תיאמו עם ישראל את הכנסת כוחות הצבא כדי להיאבק בקבוצות האסלאמיסטים שהתרבו באזור ואיימו להפוך את חצי האי לבסיס של טרור המסכן לא רק את ביטחון ישראל אלא גם את ביטחונה של מצרים. התיאום נעשה ע"פ סעיף 4 של הסכם השלום הקובע שאמצעי הביטחון בסיני ניתנים לבדיקה מחדש על פי בקשת אחד מן הצדדים וישונו בהסכמת שני הצדדים. בינתיים, נראה כי מדובר בשינוי זמני בלבד שמטרתו היא לענות לצורכי השעה. האם תסכים ישראל לשינוי יסודי של החזקת כוחות צבא מצרים באופן קבוע בסיני באזור הקרוב לגבול עם ישראל? זו שאלה הדורשת דיון. נראה כי יש הסבורים בישראל ששינוי כזה יכול לנטרל במידה מסוימת את העוינות כלפי ישראל, בתקופה כה סוערת בציבוריות המצרית. אחרים חוששים שדווקא בשל העוינות מסוכן לתת למצרים לתגבר את הכוחות. על כל פנים, אין צורך למהר, ישראל בוודאי תעקוב מקרוב אחרי ההתפתחויות במצרים ובסיני לפני שתקבל החלטה כה גורלית.