המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

נאומו של אבו מאזן בעצרת האו"ם וודאי לא כוון לציבור הישראלי. הנאום נועד לסבר את אוזני הרוב האוטומטי של נציגי המדינות שישבו באולם העצרת הכללית ושהריעו לו בכל הזדמנות, בצורה מוגזמת ולעיתים אף מלאכותית, במיוחד בפרץ מחיאות הכפיים בהזכירו את השם יאסר ערפאת – דבר שגרם לי ובוודאי לאחרים לגל של צמרמורת.

דברי אבו מאזן נועדו לאמצעי התקשורת מכל העולם, מתוך שאיפתו וכוונתו (המוצלחות לכאורה) להחזיר את העניין הפלסטיני למוקד תשומת-הלב הבינלאומית לאחר דחיקתו לשוליים עקב ה"אביר הערבי". הנאום כנראה לא נועד להנחיל אמונה או תקווה בקרב העם בישראל לכך שהפלסטינים כנים ברצונם וכוונתם לחיות בשלום עם ישראל ומוכנים או מעוניינים להתחשב ולדון במשא ומתן בחשדותיה ודאגותיה הביטחוניות והאחרות של ישראל, כפי שפורטו על ידי ראש הממשלה נתניהו בנאומו בפני העצרת.

המרירות המופגנת ומטען השנאה שהציג אבו מאזן, תוך שימוש מודגש בביטויים טעונים המכוונים לפגוע ולהסית, כגון "טיהור אתני", "אפרטהייד" ויתר הביטויים המיועדים לדבר לקהל האו"מי, לא נפלו ממידת המרירות והשנאה שבנאומו של ערפאת בוועידת דרבן הראשונה, לפני עשר שנים בדיוק.

נאומו של נתניהו הניח בפני קהל שומעיו את עמדת ישראל באופן מעשי וברור, בלי הפאתוס והרגשנות של מקבילו הפלסטיני. היו שם תשובות מעשיות המסבירות את הקיבעון הישראלי לסידורי ביטחון, וחששותיה של ישראל מול היעדר היציבות ההולך ומתרחב באזורנו.

אבל מה בכלל החשיבות של נאומים אלה? בעוד יומיים הם ממילא ישכחו ויכנסו למאגר האו"מי של נאומי עצרת ישנים. אין בהם תוכן מחייב. כמו כל הליכי העצרת הכללית של האו"ם, גם הם לצורכי יח"צנות בלבד. אז מה למעשה הושג בשני הנאומים האלה?

מבחינת אבו מאזן, הוא בוודאי הבטיח את מקומו בדפי ההיסטוריה הפלסטינית, דבר חשוב עבור אדם שמתקרב לסוף הקריירה שלו ומנסה להדביק, ולו באופן חלקי, את הישגיו ומעמדו לאלו של ערפאת. זה מסביר במידה מסוימת את נימת הנאום ותוכנו הקשה.

האם מי משני הדוברים שכנע מישהו בצדקת דבריו ובכוונותיו הטובות? או שמה מדובר בפריסת עמדות עקרוניות בטרם ידרשו הצדדים להיכנס לעובי הקורה ולנהל משא ומתן של ממש, תוך פיקוח הדוק של הקהילה הבינלאומית, והעמדת לוח-זמנים קצוב להשלמת המשא ומתן?

הגימיק של אבו מאזן

לגבי גורל הבקשה הפלסטינית להתקבל כחברה באו"ם, בקשה שהוגשה למזכ"ל בטקסיות בלתי מקובלת – גימיק של ממש – כחלק ממבצע היח"צנות של אבו מאזן בעצם בואו לניו יורק, ספק רב אם מועצת הביטחון תוכל בכלל לקבל אותה. זאת לנוכח הנתונים הבסיסיים של היעדר אותן התכונות הנחוצות לעצם קיום מדינה כלשהי, כולל שליטה ויכולת ממשל על מלוא השטח, ויכולת קיום נורמות ומחויבויות בינלאומיות.

סביר להניח שהבקשה הפלסטינית לחברות באו"ם תוחזק על ידי מועצת הביטחון בגדר "דרוש עיון", עד לשלב של הכרעה של ממש במשא ומתן והסכמה בין הצדדים, ורק אז תונח מחדש על השולחן.

לגבי שאיפות הפלסטינים לשדרג את מעמדם, ברור לכל שכבר קיים בקרב חבר המריעים שבאולם העצרת הכללית הרוב האוטומטי לשדרוג מעמד הפלסטינים באו"ם ממעמד של "ישות משקיפה" ל"מדינה לא חברה", וסביר להניח שבמהלך השבועות הקרובים תוצג בפני העצרת החלטה בנושא זה.

לכן, למי שחשב שבהשלמת שלב הנאומים בערב שבת תמו ונגמרו חגיגות ה"צונאמי המדיני" ומשחקי החתול והעכבר באו"ם והכל יחזור לשגרה, נכונה אכזבה.

מבוכה ונזק

אם הפלסטינים הצליחו במשהו, זה בעצם החזרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לתשומת-הלב העולמית, וכבר רואים את הנחישות האירופאית לנצל אווירה זאת על מנת לאלץ את הצדדים להיכנס למשא ומתן מאולץ.

ברור שמצב זה מעמיד הן את נתניהו והן את אבו מאזן במבוכה מסוימת, עקב הבעיות של כל אחד מהם בבית והקושי להתייצב לשיחות עם עמדות ברורות ומפורטות על מנת לאפשר משא ומתן רציני ולגבש פשרות שתתקבלנה על עמם ועל הצד השני.

מעבר לבעיות אלו, נראה שהמרירות ואווירת ההסתה שהנחיל אבו מאזן בנאומו, וסאיב עריקאת בראיונות לתקשורת העולמית מיד לאחר הנאום – מטען של זלזול וחוסר אמון נגד ראש ממשלת ישראל והעם בישראל – רק יפעלו להזיק לכל משא ומתן אמיתי שאולי יצא מהעצרת הכללית הזאת.

חבל שהפלסטינים לא חשבו לכוון את דבריהם לעם בישראל על מנת לבנות אמון באופציית השלום.

משחק החתול והעכבר אכן ימשיך בפרוזדורי האו"ם.

המאמר פורסם לראשונה באתר Ynet.