עבור לתוכן העמוד
Menu

הפ’רהוד: הפרעות ביהודי עיראק ויהודי ערב

ב-1 ליוני מציינים יהודי עיראק 70 שנים לפרעות “הפ’רהוד”, פרעות שבועות תש”א, שבהן  נרצחו 137 גברים, נשים וטף, מאות נפצעו ורכוש רב נבזז. יהודי עיראק זוכרים לדיראון עולם את הפרעות, המזכירים את “ליל הבדולח” בגרמניה. ההתנכלויות ליהודי עיראק וליתר יהודי ערב, התרחשו ללא שום סיבה. היהודים, שחיו במדינות ערב במשך אלפי שנים, לא הכריזו מלחמה עליהן. הם גם לא נלחמו בהן, […]

ב-1 ליוני מציינים יהודי עיראק 70 שנים לפרעות “הפ’רהוד”, פרעות שבועות תש”א, שבהן  נרצחו 137 גברים, נשים וטף, מאות נפצעו ורכוש רב נבזז. יהודי עיראק זוכרים לדיראון עולם את הפרעות, המזכירים את “ליל הבדולח” בגרמניה.

ההתנכלויות ליהודי עיראק וליתר יהודי ערב, התרחשו ללא שום סיבה. היהודים, שחיו במדינות ערב במשך אלפי שנים, לא הכריזו מלחמה עליהן. הם גם לא נלחמו בהן, כמו שהערבים הפלסטינים נלחמו בישוב היהודי, ולאחר מכן בישראל. העולם שמע רבות על העוול שקרה לפלסטינים, תחת שם הקוד “הנכבה”, אך לא שמע כמעט דבר על העוול שנגרם ליהודי ערב. למעשה, מה שהתרחש במדינות ערב היה טיהור אתני של היהודים.

בעוד הנכבה הפלסטינית מצוינת מדי שנה בעצרות, הפגנות וסיקור תקשורתי נרחב, האסון שפקד את היהודים איננו זוכה להד ציבורי או תקשורתי. זאת למרות שמימדיה האנושיים והפיזיים גדולים מהנכבה הפלסטינית. מספר יהודי ערב שנאלצו לעזוב את בתיהם בחוסר כל הגיע ל-856,000, לעומת מספרם של הפליטים הפלסטיניים שהגיע ל-650,000. בהחלטה  302, שהאו”ם קיבל בדצמבר 1949, הוקמה סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם (UNRWA), האחראית לרווחה ולחינוך של הפליטים הפלסטינים. בשונה מנציבות האו”ם  לפליטים בעולם, אונר”א איננה עוסקת בשיקום. כך מספרם של הפליטים הפלסטינים הולך וגדל והגיע ל-4.8 מליון, כולל הצאצאים החדשים (במספר זה כלולים גם אותם פליטים פלסטינים שקבלו אזרחות חדשה, בעיקר בירדן ,שמספרם מגיע ל-2 מיליון).

ישראל, מסיבות לא מובנות, לא העלתה את האסון שפקד את יהודי ערב על סדר יומה ההסברתי והמדיני. רק ב-22 בפברואר, 2010, זכתה סוגיית יהודי ערב להכרה בישראל, עם חקיקתו של החוק “לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן”, הקובע כי במסגרת משא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון ייכלל גם נושא הפיצויים בעבורם.

ההתנכלויות ליהודי ערב התרחשו, כאמור, עוד לפני הקמת ישראל. בעיראק הן התבטאו, בתחילה, באפליה בתחומי הכלכלה, החינוך והחיים הציבוריים. לאחר מכן, הלאומנות הערבית הציתה את אש הפרעות ביהודים, ששיאה היה ב”פ’רהוד” של 1941. טרגדיות דומות קרו ליהודי לוב וליהודי עדן. בגל פרעות אכזרי בלוב בנובמבר 1945, נרצחו 133 ונפצעו 400 גברים, נשים וילדים. באותו חודש נפצעו במצרים כ-400 יהודים ורכוש רב נבזז. בפרעות בסוריה בדצמבר 1947, נרצחו 13 יהודים, 26 נפצעו ורכוש רב נבזז. בעדן, אף שהייתה תחת שליטה בריטית, התחוללה בנובמבר 1947 “שואת יהודי עדן”, בה נרצחו כ-100 ורבים נפצעו. פרעות והתנכלויות ליהודים התרחשו, למעשה, בכל מדינות ערב, מאז שקיבלו את עצמאותן במאה ה-20.

החיבור בין הלאומנות הכסנופובית הסונית, שלא סבלה זרים, גם לא  שיעים, נוצרים וכורדים, לבין האנטי-יהודיות, יצר מציאות של שנאת יהודים. שנאה זו קבלה עידוד וסיוע מגורמים נאציים ובראשם השגריר הגרמני בבגדאד – ד”ר פריץ גרובה, ותמיכה ממנהיגים פסדו- דתיים, כחאג’ אמין אל חוסייני, שברח מפלסטין ומצא בעיראק כר נוח לפעולותיו האנטי יהודיות, לא הותירה ליהודים מנוס, אלא לברוח. היהודים קמו ועקרו כאיש אחד מהמדינות שסייעו להקמתן ולהשתלבותן בעידן המודרני בתחומי הממשל, הכלכלה, הרפואה, החינוך, הספרות, השירה והמוסיקה.

אווירת אימים אנטי יהודית ששררה בכל מדינות ערב, לוותה בהצהרות אנטי יהודיות מתלהמות, גם מעל בימת האו”ם. אליהו נאוי ,ששמש פרשן רדיו, העיד כי לאחר “החלטת  החלוקה” בנובמבר 1947 הושמע, ללא הרף, בתחנות השידור הערביות השיר: “חלו א-סיף יגול ” – תנו לחרב לדבר … לדלל את בני הדוד (היהודים)…

התנכלויות השלטונות וההמונים הביאו את היהודים לבריחות בלתי לגאליות ובסופו של דבר להגירות המוניות. במצרים אף התרחשו, באישון לילה, גירושים המוניים. היהודים הותירו מאחוריהם את רכושם ורכוש קהילותיהן עתיקות היומין: בתי ספר, בתי כנסת, בתי חולים, בתי קברות, קברי נביאים ועוד. ממשלות ערב השתלטו על הרכוש וניצלו אותו לצרכיהן.

היו בודאי במדינות ערב מוסלמים שהפגיעות ביהודים לא היו מקובלות עליהם, אך קולם נדם ולא נשמע. היהודים היו שעיר לעזאזל וסבלו במאבקים בין הסונים והשיעים, כפי שכיום ישראל היא במרכז המאבק בין איראן השיעית למדינות ערב הסוניות, ובראשן תורכיה.

בשנים האחרונות מתחולל בעולם הערבי תהליך של התפכחות, במיוחד בקרב האינטלקטואלים, הסבורים שבמזרח התיכון התחוללה קטסטרופה ליהודים, ולא רק נכבה לפלסטינים. טוב יעשו מנהיגי הפלסטינים, אם יפסיקו לדקלם את סיסמת “זכות השיבה” ולזרוע אשליות שווא בלב הפלסטינים; שכן גלגל ההיסטוריה לא יחזור.

בעיצומו של נחשול הזעם העובר על העולם הערבי, התובע הנהגת רפורמות שלטוניות, חברתיות וכלכליות, יש מקום להתגברות ההכרה בקרב הפלסטינים שלא רק הם סבלו בסכסוך המזרח תיכוני. הכרה כזאת תהווה מתכון צודק להידברות לדו-קיום אמיתי עם ישראל.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה