עבור לתוכן העמוד
Menu

אילו הפתעות נוספות מכינים הפלסטינים לישראל?

באופן מסורתי, אחד מהמרכיבים המרכזיים של הביטחון הישראלי הוא ההרתעה שישראל משדרת לאויביה, גורם שעצר בעבר את צבאות ערב וארגוני טרור רבים מליזום מלחמה נגד ישראל. ההרתעה הישראלית עורערה מהותית לראשונה במלחמת יום כיפור באוקטובר 1973, כאשר ישראל הופתעה מהמתקפה הסורית-מצרית על גבולותיה. ההרתעה הישראלית התאוששה חלקית אחרי מלחמת לבנון הראשונה עם תבוסת אש”ף וסילוקו מלבנון ועם […]

באופן מסורתי, אחד מהמרכיבים המרכזיים של הביטחון הישראלי הוא ההרתעה שישראל משדרת לאויביה, גורם שעצר בעבר את צבאות ערב וארגוני טרור רבים מליזום מלחמה נגד ישראל. ההרתעה הישראלית עורערה מהותית לראשונה במלחמת יום כיפור באוקטובר 1973, כאשר ישראל הופתעה מהמתקפה הסורית-מצרית על גבולותיה. ההרתעה הישראלית התאוששה חלקית אחרי מלחמת לבנון הראשונה עם תבוסת אש”ף וסילוקו מלבנון ועם השמדת הצבא הסורי בלבנון. האינתיפאדה הראשונה, ב-1987, הוכיחה כי מחסום הפחד נפרץ.

במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, עקף סדאם חוסיין את העימות הישיר עם צה”ל ופגע בעורף. בעוד מדינות הקואליציה שלחמו בעיראק שיבחו את ישראל על האיפוק שגילתה הרי שהערבים ובמיוחד חיזבאללה למדו שיעור חשוב – ישראל לא מגיבה על התקפות על העורף שלה. האינתיפאדה השנייה שהחלה ב-2000 הגבירה את ההתקפות בעורף הישראלי. מלחמת לבנון השנייה ב-2006 ומבצע עופרת יצוקה ב-2009 הוכיחו שעוצמתה של ישראל לא מספיקה כדי להכניע לוחמת גרילה. עם זאת, מאז אוקטובר 1973, אויביה של ישראל לא ניסו לחצות את הגבול הפיזי שלה.

ציון “יום הנכבה” ב-15 במאי, יום זיכרון כלל-ערבי שמסורתית מציין את הקמת מדינת ישראל, תבוסת צבאות ערב ומצוקת הפליטים הפלסטינים, מייצג התפתחות חשובה בניהול הסכסוך עם ישראל. למרות שהרעיון של עימות לא חמוש עם ישראל מתואם על ידי סוריה, חיזבאללה, חמאס וככל הנראה איראן, ומובל על ידי מפגינים שצועדים לעבר הגבול וצועקים ססמאות – הרי שהוא מהווה אירוע ראשון מסוגו. ככל הנראה מארגני האירוע קיבלו את השראתם מהאירועים בעולם הערבי והבינו שישראל תהיה זאת שתואשם בכך שמפגינים נורו כשניסו לחצות את הגבול. העובדה שצה”ל הרג רק מספר קטן של מפגינים בגולן היווה מכשול עבור המארגנים. אירוע זה לא ישנה את המצב הפנימי השורר בסוריה. אסד יצטרך להמשיך בקרב ההישרדות שלו מבלי שיושפע על ידי האירועים במג’דל שאמס ברמת הגולן.

פעם נוספת מערכת ההגנה של ישראל הופתעה. למרות שכל האלמנטים היו ידועים לכל ברשתות החברתיות באינטרנט, נראה כי גופי המודיעין הישראלים (כמו במקרה של המשט לעזה) התעלמו מהסימנים או המעיטו בערכם לרמה כזו שאפשרה למפגינים לחצות את הגבול בגולן ולהיכנס למג’דל שאמס.

כפי שהתבטא בבוטות אחד המפגינים: “העולם הערבי היה עד לכך שללא נשק, בידינו החשופות, הצלחנו בחציית הגבול והגענו למג’דל שאמס. מחר, אם ירצה אללה, נגיע לירושלים ונשחרר אותה ואת כל פלסטין.”

רוב המשתתפים היו צעירים בשנות ה- 20 לחייהם. הם נושאים מטען של חוסר אמון במשטרים הערבים שלדעתם לא עשו דבר כדי להביס את ישראל ולהחזיר את ישראל ל”בעליה הלגיטימיים.” ביקורת זו נפוצה מאוד היום בעולם הערבי. במצרים, המפגינים ניסו להסתער על השגרירות הישראלית בקהיר במחיר עימות עם הצבא המצרי. בלבנון, ירדן, תוניסיה ומדינות אחרות, המחאה נגד ישראל נמרצת מאוד אף היא. במידה מסוימת, המנהיגים הבינו כי ההתמקדות בישראל מתאימה ומשרתת אותם כדי להסיט את תשומת הלב מסוגיות הליבה במשטרים שלהם.

כפי שישראל הופתעה בגולן, כך גם המפגינים עצמם שהתקשו להאמין שחציית הגבול תהיה “כל כך קלה.” זהו בהחלט תקדים שעלול לעודד אחרים לנהוג כך בחודשים הבאים.

לאחר האירועים של ה-15 במאי, ישראל צריכה להכין מענה מתאים למצבים הבלתי רגילים בגבולותיה. הארגונים הפלסטינים שבחרו ללחום נגד ישראל בחרו לכוון את הרובים שלהם למטרות צבאיות ואזרחיות בישראל או מחוץ לגבולותיה. אימוץ מדיניות של עימות עם ישראל ללא נשק מייצג גישה אחרת על ידי הפלסטינים ותומכיהם, שיכולה להפוך לאתגר רציני עבור ישראל.

שני אירועים מרכזיים עומדים לפנינו: ‘יום הנקסה’ (יום התבוסה), שמנציח את התבוסה הערבית ביוני 1967, וחשוב יותר, ההצהרה החד צדדית המתקרבת על מדינה פלסטינית בספטמבר. אירועים אלה יכולים להפוך לאירועים רצינים שיאתגרו את הנחישות והחוכמה של ישראל במציאת פתרונות להתמודד עם מפגינים לא חמושים.

על מקבלי ההחלטות בישראל לזכור שבצד השני של הגבול, עומדים גורמים ערבים שיכולים למצוא בקלות את המשתתפים הנדרשים ולהסית אותם לקחת חלק ב”הצגה” נגד ישראל. בירדן חיים יותר ממיליון וחצי פלסטינים (18% מהם במחנות פליטים), בלבנון כמעט 400 אלף (55% במחנות), ובסוריה כמעט אותו המספר כמו בלבנון.

ד”ר זק נריה (אל”מ מיל.)חוקר בכיר לענייני המזה”ת במרכז הירושלמי. בעבר שימש כיועץ המדיני של ראש הממשלה המנוחיצחק רבין.

למאמר באנגלית לחץ כאן

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה