עבור לתוכן העמוד
Menu

תוניסיה: מהפכה עממית ערבית ראשונה

האירועים בתוניסיה הפתיעו את מדינות ערב והמערב האירועים בתוניסיה הפתיעו והביכו את מדינות ערב והמערב כאחד. תוניסיה “לא הייתה מועמדת למהפכה,” שכן שלטונו של הנשיא זיין אלעאבדין בן עלי נחשב כיציב וכלכלתה משגשגת. מנהיגי האחים המוסלמים ובראשם ראשד אלע’נושי, גורשו מן המדינה לאחר שמפלגתם, מפלגת “התחיה האסלאמית,” השיגה בבחירות של 1989 17% מן הקולות. מאז ראה המערב […]

האירועים בתוניסיה הפתיעו את מדינות ערב והמערב

האירועים בתוניסיה הפתיעו והביכו את מדינות ערב והמערב כאחד. תוניסיה “לא הייתה מועמדת למהפכה,” שכן שלטונו של הנשיא זיין אלעאבדין בן עלי נחשב כיציב וכלכלתה משגשגת. מנהיגי האחים המוסלמים ובראשם ראשד אלע’נושי, גורשו מן המדינה לאחר שמפלגתם, מפלגת “התחיה האסלאמית,” השיגה בבחירות של 1989 17% מן הקולות. מאז ראה המערב בבן עלי כסכר בפני האסלאם הרדיקלי. התיירות פרחה ותוניסיה מלאה במיליוני תיירים שידעו לספר בשבחיה לעולם. אלא שכולם התעלמו מיד הברזל של בן עלי שלא הותיר מקום לביקורת או לאופוזיציה בונה. רבים מן האופוזיציה עזבו את המדינה או נכלאו. רק מעטים במערב שמו לב כי פרי הרפורמות הכלכליות וההכנסות מן התיירות הגיעו רק לכיסם של אנשים מעטים וכי משפחת בן עלי ובמיוחד רעייתו ליילה, שקעו בשחיתות עמוקה. פרי מעשיהם מוערך כיום בין 5 ל-13 מיליארד דולר המופקדים בבנקים בצרפת, בשווייץ ובמקומות אחרים. על רקע הפריחה הכלכלית שתועלה למיעוט קטן, גדלה האינפלציה והמחירים של מוצרי היסוד עלו בעשרות אחוזים. האבטלה גאתה והגיעה לכ-15% בהתאם לגרסה הרשמית, אך כנראה מסתכמת בכ-20%, אם לא יותר. המערב עצם את עיניו ואימץ את בן עלי כבן ברית. לגבי מדינות ערב היה בן עלי דוגמא למשטר כביכול פתוח, אך מבוסס על השתקת האופוזיציה ושליטה צמודה של שרותי הביטחון על המתרחש.

איש לא שם לב לכן, כאשר לפני כחודש בוגר אוניברסיטה צעיר מחוסר עבודה בשם מחמד בו עזיזי הצית את עצמו במרכזה של עיר קטנה בדרום המדינה במחאה על כך שדוכן מכירה לירקות שהקים ללא רישיון כדי להתפרנס נהרס על ידי שוטר. המובטלים הרבים באזור יצאו להפגנת מחאה שהציתה את דרום המדינה ובהדרגה הגיעה לצפון. המהומות נמשכו קרוב לחודש, כאשר התקשורת הבינלאומית ממעטת לדווח וכך גם התקשורת הערבית. ההנחה הייתה שזו שריפה מינורית ובן עלי יכבה אותה. העולם התחיל להתעניין באירועים בתוניסיה רק כאשר פרצו הפגנות על רקע דומה גם באלג’יריה והתחיל לקונן החשש כי יהיה כאן אפקט של דומינו. אולם באלג’יריה המהומות שככו, כנראה זמנית, בעוד שהן נמשכו ביתר שאת בתוניסיה עד שהגיעו לבירה. המשטרה ושרותי הביטחון נהגו בנוקשות, ירו אש חיה והרגו 100 אזרחים (על פי הודעת הנציבות העליונה לפליטים של האו”ם), מה שהגביר את המהומות. בן עלי פיטר את שר הפנים והודיע כי לא יעמיד את עצמו כמועמד לבחירות הבאות לנשיאות בבחירות הבאות ב-2014, אך ההפגנות לא נפסקו והמפגינים דרשו ביתר שאת את הסתלקותו מן הנשיאות. המצב הסתבך עוד יותר כאשר הרמטכ”ל הודיע כי הצבא לא יתעמת עם המפגינים ובן עלי לא היסס לפטרו. עם זאת, הכל הופתעו כאשר בן עלי החליט לברוח, שכן עדיין עמדו לרשותו המשטרה, שרותי הביטחון והקאדרים של מפלגת השלטון הפזורים ברחבי המדינה והמהווים כוח פוליטי רב עוצמה. השאלה מדוע בן עלי לא נלחם עד הסוף תישאר פתוחה וההיסטוריונים עוד ידונו בה. תשובה  אפשרית ניתנה עם זאת בסוף השבוע על ידי אחד ממקורביו של בן עלי, שלא הזדהה בשמו, ואשר טען כי ביום ו’ שעבר (14.1) הקיפו כוחות צבא את ביתו של הנשיא וניתן לו אולטימאטום: לברוח לחו”ל או להיות מוצא להורג. בן עלי בחר לברוח ועוד באותו יום עלה על מטוס וקיבל מקלט בסעודיה. עדיין אין אימות לגילוי זה.

מהפיכה עממית ערבית ראשונה שהצליחה

לפתע העולם מצא את עצמו מול מהפכה עממית ערבית שהצליחה. מעולם לא קרה הדבר. מהפכות קודמות שהיו במדינות ערב, כמו הפיכת הקצינים במצרים ב-1952 או ההפיכות בעיראק, בסוריה, בלוב ובסודאן מאז שמדינות ערב קיבלו את עצמאותן לא היו אלא הפיכות צבאיות שיוזמו ותוכננו על ידי קצינים במחנות צבא ואחר כך הודיעו שמדובר במהפכה לטובת העם. מה שקרה בתוניסיה זו מהפיכה שהתחילה ונמשכה לאורך כל הדרך על ידי ההמונים ללא מנהיגים. ההפגנות גדלו ככדור שלג ללא כל הכוונה. עד עכשיו לא נמצאה כל עדות כי היה מי שתכנן או הסית או ניסה לכוון את מהלך העניינים. נראה שזו הייתה מהפיכה עממית אוטנטית  שהודרכה על ידי סבל ההמונים ושנאת השלטון המושחת. נראה שגם אמצעי התקשורת החדשים – פייסבוק, טוייטר והטלפון הסלולארי, לא מילאו תפקיד חשוב בגיוס ההמונים. הם כנראה היוו אמצעי להעברת מידע לתקשורת, אם כי המידע על המתרחש היה גלוי. התקשורת הבינלאומית ייחסה משום מה את המהפכה לגילויים בוויקיליקס ובעיקר לדיווח של דיפלומטים אמריקאים על ממדי השחיתות של משפחת בן עלי. ברור לכל שהעם התוניסי ידע הרבה יותר על הנושא מאשר הדיפלומטים האמריקאים.

מדינות אירופה עדיין בהלם מהאירועים

צרפת הקשורה מאד לבן עלי הייתה הראשונה שהופתעה. שרת החוץ אליוט-מארי אמרה כי צרפת תנסה לעזור לבן עלי לשמור על היציבות – מה שמורה על כך כי ממשלת צרפת לא הבינה את המתרחש. אולם הנשיא סרקוזי התעשת מהר וסרב להעניק מקלט מדיני לידידו מלפני שבוע ובן עלי נאלץ לחפש מקלט בסעודיה. צרפת גם גרשה את בני משפחתו של בן עלי ומיד הקפיאה את חשבונות הבנקים שלו. שווייץ הודיע על הקפאת חשבונותיו של בן עלי רק שבוע לאחר שברח מארצו ותחת לחץ התקשורת. מדינות אירופה עדיין בהלם מן האירועים שלא צפו וכנראה חוששות מגל של הפגנות ומהפיכות במדינות ערב, העלול להטיל את האזור לכאוס מסוכן. תרומתו היחידה של האיחוד האירופי הייתה בקריאה “להקמת ממשלה חדשה ולהימנע מאלימות”. רק הנשיא אובמה פירסם הודעת תמיכה ברורה במפגינים, אומנם לאחר שכבר הצליחו במשימתם.

התקשורת הערבית העצמאית – ויש כזו – עורכת עכשיו חשבון עם מדינות המערב שתמכו בבן עלי כפי שהן תומכות בכל המשטרים הדיקטאטורים הערביים ומאריכים בכך את חייהם של משטרים אלה ובמקביל את סבלם של עמי ערב. נראה שלטענה זו אין תשובה ברורה. האם על מדינות המערב לנקוט התערבות אקטיבית במדינות ערב במגמה לשנות את השלטון? האם פעולה זו תתקבל בברכה או תגביר את השנאה למערב וגם תפגע ביציבות של המשטרים בעולם הערבי ותביא לכאוס? ראו מה קרה בעיראק.

שתיקת מנהיגי מדינות ערב

מנהיגי מדינות ערב עדיין שותקים. סעודיה קיבלה את בן עלי במסגרת הסולידריות האסלאמית כפי שעשתה בעבר לגבי אידי אמין, נואז שריף ואחרים, והתנתה את  שהותו בשטחה בכך שימנע מכל פעילות פוליטית. אולם מדינות ערב חוששות. בכל ארמונות המלכים והנשיאים שואלים האם יתכן כי למהפכה זו יהיה המשך. הרי מצב כלכלי דומה אם לא חמור יותר שורר באלג’יריה, מרוקו, לוב, מצרים, ירדן, סוריה, תימן: אבטלה, עוני, מחלות, בערות, אי שוויון עמוק ושחיתות של השלטון ומקורביו. מדוע אם כן לא תפרוצנה מהפכות גם במדינות אלה או בכמה מהן. התשובה היא שאיש אינו יודע מאחר שבכל מדינה התנאים שונים. לגבי מצרים האנליסטים מנבאים מהפכות מזה 20 שנים, אך בינתיים השלטון יציב…עד שיקרה משהו. באלג’יריה הצבא ביטל ב-1991 את הסיבוב הראשון של הבחירות לפרלמנט בו זכתה המפלגה של האסלאם הרדיקלי “חזית ההצלה האסלאמית,” מה שהביא למלחמת אזרחים שנמשכה שנים רבות, ויש האומרים כי עדיין לא בה קיצה, שבמהלכה נהרגו לפחות כ-200000 אלף איש.

בימים האחרונים אכן היו במצרים ובאלג’יריה כמה מקרים של הצתה עצמית על ידי מובטלים שחיקו את מעשהו של מחמד בו עזיזי התוניסי וציפו כי הקרבתם תעורר הפגנות שתגרמנה לקריסת השלטון. היו גם הפגנות הזדהות במרוקו ובמצרים עם המהפכה בתוניסיה.  בירדן נערכו הפגנות מחאה על יוקר המחיה. נמסר גם על התארגנויות להפגנות מחאה נוספות בכמה ממדינות האזור בעתיד הקרוב. ברור שאנו עומדים בפני מצב מסוכן, שהרי הבסיס החברתי-כלכלי למהפכה נמצא בכל מדינות ערב. עם זאת, כל מדינה והנסיבות שלה ועל מהפיכות אין יודעים מראש.

תפקיד האחים המוסלמים באירועים

נקודה נוספת הראויה לליבון היא מה מידת ההשתתפות של פעילי האסלאם הרדיקלי ובעיקר תנועת האחים המוסלמים באירועים האחרונים. תפיסת השלטון במדינות ערב על ידי גורמי אסלאם קיצוניים הוא החשש האולטימטיבי של המערב וגם של מדינות ערב. בהתאם לתמונות ששידרו אמצעי התקשורת מתוניסיה, לא נראו בין המפגינים צעירים מזוקנים חובשי גלביות, שהם סימני ההיכר של האסלאמיסטים למיניהם. גם לא ידוע על הסתה של גורמים אלה. ראשד ע’נושי, ראש מפלגת האחים המוסלמים התוניסית המתגורר בלונדון, שהוזכר לעיל, הסתפק בראיון ליומון “א-שרק אלאווסט” (16/1), בו הדגיש את סבלו של העם התוניסי והביע תמיכה במפגינים המייצגים לדבריו את כל שכבות העם. בהתבטאויות נוספות אמר שמעוניין לחזור לארצו, אך ספק אם יוכל לעשות זאת. ראש הממשלה הזמני מחמד ע’נושי (שניהם נושאים אותו שם משפחה, אך אינם קרובים) הודיע, כי לפני שתתאפשר חזרתו, יש לבטל את פסק דין המוות נגדו שהוצא בהעדרו. נראה שאין רצון לראותו בתוניסיה. זאת ועוד, התברר שבמהלך ההפגנות באלג’יריה לפני כשבועיים ניסו מנהיגי “חזית ההצלה האסלאמית” להצטרף לגל המחאה במטרה להובילה, אך נכשלו. עבאס מדני, מנהיג החזית הנמצא בקטר, בגלות, קרא במשך חמישה ימים רצופים לפעיליו להצטרף למפגינים, אך ללא תוצאות. עלי בלחאג, סגנו, נשא נאום חוצב להבות במרכז אלג’יר, אך רק מעטים באו להאזין לו. נשאלת השאלה האם חלה תזוזה אצל הציבור וקצה נפשו מן האסלאם הרדיקלי וההרס שהוא גורם? עדין מוקדם לענות ופעילי האסלאם הרדיקלי לא ויתרו על מטרותיהם, אך מה שקרה בשני מקומות אלה דורש מעקב.

האם הצליחה המהפכה?

לבסוף יש לשאול האם הצליחה המהפכה. התשובה אינה ברורה. הנשיא בן עלי אומנם ברח ושלטונו התמוטט, אך כל מנופי השלטון נמצאים עדיין בידי מקורביו במסגרת מפלגת השלטון. יש להם מסגרות פעולה בכל עיר וכפר והם אינם מוכנים לוותר על מעמדם ועושרם. נראה שקבוצות חמושות של מפלגת השלטון ממשיכות לתקוף מבני ציבור ואזרחים כדי להגביר את הכאוס, אך נראה שהצבא משתלט על המצב.

הקמתה של ממשלה חדשה התברר כמעשה מורכב שעדיין לא הושלם. יו”ר הפרלמנט, פואד אלמבזע, הושבע כנשיא זמני בהתאם לחוקה. הוא הטיל מיד את הרכבת הממשלה על ראש הממשלה הקודם מחמד ע’אנושי. השנים סיכמו כי בחירות חדשות לפרלמנט תערכנה בעוד שישה חודשים, בעוד החוקה מעניקה אורכה של 60 יום בלבד במקרים אלה. ע’נושי, שהיה יד ימינו של בן עלי ומי שהיה אמון על הרפורמות הכלכליות, הקים ממשלה חדשה זמנית של “אחדות לאומית” הכוללת שרים מן האיגודים המקצועיים וממפלגות האופוזיציה, אך גם שמונה שרים ממפלגת השלטון, ביניהם שרי הביטחון והפנים. בתגובה להפגנות שהתחדשו ודרשו לסלק את שרי מפלגת השלטון, התפטרו ארבעה משרי האופוזיציה וע’נושי הודיע על “ניתוק מלא” ממפלגת השלטון הקודמת, אשר מצידה הודיעה על גירושו של בן עלי משורותיה. נראה שעוד יחלוף זמן מה עד שהזירה תירגע ואפשר יהיה להקים ממשלה חדשה אמינה ומקובלת על הציבור. מצב זה סביר בהחלט על רקע ההפגנות והתמוטטות השלטון. ע’נושי המודע לשבירות המצב הודיע כי נפתחה חקירה נגד בן עלי ומשפחתו כדי לחשוף כיצד השיגה המשפחה את עושרה הרב וכיצד הוברחו הכספים לחו”ל. הוא הורה לשחרר מבתי הכלא את כל העצירים הפוליטיים והודיע כי הממשלה תאשר עוד השבוע חנינה כללית לכולם. גם הגולים הפוליטיים החלו לחזור.

יהיה צורך לעקוב אחרי הזירה הפנימית בשבועות ובחודשים הבאים, ולראות האם הגורמים האסלאמיים הרדיקלים ינסו להרים ראש “ולחטוף” את המהפכה ומנגד האם “הניתוק המלא” ממפלגת השלטון הקודמת אפשרי כאשר כל מוסדות השלטון ברחבי המדינה עדיין מאוישים על ידי פעיליה. עולה גם השאלה האם ניתן לעשות בתוניסיה מה שנעשה בעיראק על ידי האמריקאים, אשר פטרו את מאות אלפי העובדים בשרותי הביטחון ובשרות המדינה כדי לטהר אותם מנאמני מפלגת הבעת’, מה שגרם לתוהו ובוהו שעיראק לא התאוששה ממנו עד עכשיו. נראה שבתוניסיה זה לא יקרה וסביר שהציבור יקבל כי גם אחרי מהפיכה יש צורך בהמשכיות של השרות הציבורי.

עם זאת, אי אפשר לסיים מבלי לומר כי מהפכתו הספונטנית של העם התוניסי בודאי שינתה משהו בעולם הערבי. עכשיו ברור לכל כי מהפכה ושינויים הבאים מלמטה אפשריים אפילו במדינות ערב וזו ללא ספק חדשה טובה.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה