עבור לתוכן העמוד
Menu

תגובה למסמך מדיניות של מכון ירושלים: שכונת שמעון הצדיק תורמת לאינטרסים של מדינת ישראל

ב-29 בנובמבר 2010 קיים מכון ירושלים לחקר ישראל כנס, שעסק במסמך מדיניות חדש: "שיח' ג'ראח – הערכת מצב" שהועבר למקבלי החלטות בישראל. כותבי המסמך סבורים שההתיישבות היהודית בשכונת שייח ג'רח – שמעון הצדיק, פוגעת באינטרסים של מדינת ישראל.  נדב שרגאי, עיתונאי, סופר, וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, שפרסם מעל במה זו מספר מחקרים […]

ב-29 בנובמבר 2010 קיים מכון ירושלים לחקר ישראל כנס, שעסק במסמך מדיניות חדש: "שיח' ג'ראח – הערכת מצב" שהועבר למקבלי החלטות בישראל. כותבי המסמך סבורים שההתיישבות היהודית בשכונת שייח ג'רח – שמעון הצדיק, פוגעת באינטרסים של מדינת ישראל.  נדב שרגאי, עיתונאי, סופר, וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, שפרסם מעל במה זו מספר מחקרים בענייני ירושלים, סבור שההתיישבות היהודית בשכונת שייח ג'רח שמעון הצדיק תורמת לאינטרסים של מדינת ישראל. לפניכם תקציר המחקר של מכון ירושלים כפי שנוסח בהודעה לעיתונות ולאחר מכן דבריו של שרגאי.

תקציר מסמך המדיניות של מכון ירושלים לחקר ישראל:

המחקר נערך על ידי חוקרי המכון, פרופ' יצחק רייטר וליאור להרס והוא סוקר את ההיסטוריה של השכונה- מהמאה ה-13 ועד לפסיקת בג"צ האחרונה בנושא בספטמבר 2010. המחקר מציג את התהליכים המשפטיים והמדיניים שהובילו להתפתחויות האחרונות בסוגיה זו ומנתח את ההשלכות האסטרטגיות של ההתיישבות היהודית בלב שכונת שיח ג'ראח על אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל.

החוקרים מדגישים כי ההתיישבות היהודית בשיח' -ג'ארח מתבצעת על ידי גופים פרטיים הפועלים למימוש זכויותיהם הקנייניות באמצעים משפטיים וקובעים בשטח עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. שכן התיישבות זו עלולה להשפיע על האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל. בניתוחם מצביעים החוקרים על 5 תחומים שלגביהם ההתיישבות היהודית בשכונת שיח' ג'ראח יש בה כדי לגרום נזק לאינטרסים ישראליים :

א. פתיחת תיקי 1948: מימוש נכסים יהודיים בשכונת שיח'-ג'ראח בפרט ובמזרח-ירושלים בכלל, עלול להביא לפתיחת "תיקי 1948" וכך לעודד את תביעת ההשבה של רכוש פלסטיני בחלקהּ המערבי של ירושלים. למדינת ישראל, אינטרס חיוני שמסגרת הדיון במשא ומתן עם הפלסטינים תתייחס לסוגיות 1967 ולא לסוגיות 1948 וליצור משוואה של ויתור הדדי על תביעות רכוש כתוצאה ממלחמת השחרור. אי-שוויון בין יהודים לערבים בסוגיית השבת הרכוש שננטש ב-1948 אינו יכול להתקבל על-ידי הקהילה הבינלאומית ומדינת-ישראל לא תוכל להסבירו.

ב. כבילת ידי הממשלה במו"מ: ההתיישבות היהודית בשכונת שיח'-ג'ראח עלולה לסכל פשרה ישראלית-פלסטינית עתידית בירושלים, שתתבסס על חלוקת ריבונות בין שכונות יהודיות לשכונות ערביות.

ג. דה-לגיטימציה של ישראל: פינוי משפחות פלסטיניות ויישוב יהודים במקומן נותנים נשק נוסף לגורמים בינ"ל המבקשים להוביל תהליך דה-לגיטימציה לישראל והוא פוגע בתדמיתה של ישראל בדעת הקהל העולמית ומערער על יכולתה לשלוט ולנהל עיר רגישה זו.

ד. פגיעה בהישגים מדיניים ישראלים בסוגיית ירושלים: ההתיישבות היהודית בשיח' ג'ראח עלולה לפגוע בהישגים מדיניים שצברה ישראל בשאלת ירושלים ולהביא לנסיגה מההסכמה הפלסטינית, שניתנה בסבבים קודמים של מו"מ,  לריבונות ישראלית בהסדר קבע על שכונות יהודיות שנבנו מעבר לקו הירוק, בהתאם למתווה קלינטון.

ה. הוספת מוקד של מתח בעיר: התיישבות זו מוסיפה שמן למדורת החיכוך והמתיחות בעיר ירושלים, מעמיסה על משאבי הביטחון והשיטור של העיר ומחזקת את הדימוי שלה כעיר של ריב ומדנים.

על פי העולה מהמסמך, ממשלה ישראלית שתגיע למסקנה כי עמותות-התיישבות יהודיות קובעות עובדות שיש בהן פוטנציאל של פגיעה באינטרסים ישראלים חיוניים, יכולה להפעיל כלים שונים כדי למנוע מציאות כזו. המסמך מפרט וממליץ על דרכי פעולה אלה. עוד מוסיפים החוקרים כי "ראוי שהממשלה תגבש מדיניות ברורה וכוללת כלפי התופעה של התיישבות יהודית בלב שכונות ערביות".

קישור למחקר המלא:

http://www.jiis.org.il/?cmd=publication.155&act=read&id=620

דברי  שרגאי בכנס במכון ירושלים:

ראשית אני מבקש לומר, שאני מאד מעריך ומכבד ומוקיר את תרומתו של המכון הזה  לחקר הסוגיות הרבות שנוגעות לירושלים. ואת תרומתו לידע ולהבנה וגם ליישום מדיניות בנוגע לירושלים. את פרופ' רייטר אני מוקיר באופן מיוחד, מחקריו וכתביו בעיקר בסוגיית הר הבית, שבו גם אני עסקתי ועוסק רבות, הם בבחינת אבני דרך ויסוד בהבנת התהליכים שמתרחשים לאורך השנים סביב המקום הנפיץ הזה.

אבל  – בנוגע לסוגייה שלפנינו – ההתיישבות היהודית בשמעון הצדיק – שייח ג'רח, דרכנו חלוקות.

מסקנות הדו"ח הן תוצאה של נקודת מוצא בעייתית

הטענה המקדמית שלי בקשר למסמך שהוצג כאן ובעיקר לרוח הדברים שנושבת ממנו, היא שהוא לא היה בא לעולם, אלמלא נקודת המוצא של המכון הזה הייתה – שבסופו של יום הפתרון לסכסוך בירושלים הוא חלוקה. תקראו לזה חלוקת ריבונות, תקראו לזה חלוקת שטח, תקראו לזה מתווה קלינטון. זו הרוח שעולה לאחרונה מהשורות ומבין השורות של  מחקרי המכון המכובד הזה, ובכלל זה המסמך שלפנינו והנחות היסוד שמובנות או מובלעות בו.

נקודת מוצא א': ניהול הסכסוך עדיף על ניסיון לפתור אותו

נקודת המוצא האחרת שאני מחזיק בה – שונה: זו נקודת מוצא שגורסת שפתרון של חלוקה בירושלים ינציח את הסכסוך לעוד דורות רבים, ינביט זרעים של שנאה, מירמור וחשבונות הסטוריים נוספים, ויהיה רע מאד לשתי האוכלוסיות היהודית והערבית. מכיוון שכך –  המשך ניהול הסכסוך כאן בירושלים, עדיף על נסיון לפתור אותו, שכן הסכסוך על ירושלים הוא בגדר בעיה שנכון יותר לחיות איתה בדרגת קושי כזו או אחרת.  פתרון כביכול, רק יעצים את הקושי ואת הסכסוך ולא יקל עליו.  והסכם אוסלו הוא דוגמא מצויינת לפתרון שהעצים קשיים והחריף בעיות במקום להקל ולפתור אותן.

נזקי החלוקה בשטח: במישורים הביטחוניים והדמוגרפיים

במסגרת עבודה שנעשתה במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, הרחבתי מאד בנזקי החלוקה, לא רק מבחינה ערכית, הסטורית, יהודית,  אלא בעיקר מבחינה פרקטית – מעשית,  אך מכיוון שזה לא הנושא שעל הפרק היום –  אנסה לתמצת את הדברים בכמה משפטים:

חלוקה תהיה מסוכנת מאד מבחינה בטחונית ( דמיינו את קו החלוקה עם עשרות מוקדי תבערה דומים למוקד של  גילה – בית ג'אלה לפני עשר שנים) והיא אף עלולה לפגוע בנו דמוגרפית במקום להועיל לנו.  ישנה סבירות גבוהה לכך שתוצאותיה יהיו הגירה גדולה של ערבים שאנו מבקשים להיפרד מהם, אל תוך הצד היהודי ומנגד עזיבה גדולה של יהודים את ירושלים, כפי שקרה כבר בחלוקה קודמת של העיר ב – 48 . חלוקה עלולה להגביל מאד את חופש הדת והגישה למקומות הקדושים ליהודים ולנוצרים, וחלוקה תפגע קשות בעיר גם מבחינה אורבאנית, תחזיר את החלק היהודי שלה למעמד של עיר קצה  -וכפי שהגדיר זאת אהוד אולמרט בעבר, לפני שהמיר את דעתו: "חלוקה תיצור בעיות במרקם העירוני שיהפכו את החיים בירושלים לגהינום וזאת מעבר לסכנה הבטחונית".

נקודת מוצא ב': מרבית תושבי מזרח ירושלים אינם מעוניינים בחלוקה

נקודת מוצא נוספת שאני מבקש לעמוד מאחוריה –  ואני מעריך שהמנהיגות הפוליטית של הפלסטינים ושל ערביי מזרח ירושלים, כמו גם ההנהגה הדתית שלהם – לא מייצגת בנקודה הזאת את מרבית האוכלוסיה הפלסטינית שחיה בתחומי ירושלים – היא שמרבית תושבי מזרח ירושלים לא מעוניינים בחלוקת העיר. ושהם  מעדיפים, כרע במיעוטו מבחינתם, להמשיך ולחיות תחת השלטון הישראלי.

השלטון הישראלי אמנם הפלה לרעה בצורה בוטה ולא מוצדקת את ערביי ירושלים בכל הקשור לתחומי התשתיות, השירותים העירוניים והפיתוח, אבל ערביי מזרח העיר נהנים מהטבות חומריות רבות, כמו דמי הביטוח הלאומי, זכאות לקצבאות שונות, חופש תנועה, חופש ביטוי רב יחסית, חופש דת, נגישות למקומות עבודה, ועוד ועוד.

פער עמוק בין ההנהגה הפלסטינית לתושבים

ערביי מזרח ירושלים גם מאד מאד חוששים משלטון הרש"פ, חוששים עד כדי כך שהם מפחדים לומר זאת בפומבי, שמא יבולע להם. ההתרשמות הזאת, או ההערכה הזאת שלי מבוססת על הפער העמוק בין ההצהרות של ההנהגה הפוליטית והדתית של הפלסטינים, לבין מה שכל אחד מאיתנו יכול לשמוע מה'עמך' הפלסטיני, בשיחות רחוב מזדמנות, בשיחות רחוב יזומות, ובשיחות רבות רבות שלא לייחוס ולא לציטוט עם מגוון של תושבים.

מכיוון שחלוקת ירושלים היא פתרון רע מאד לטעמי, מובן שבהתיישבות היהודית בשמעון הצדיק, שעשויה לתרום לטרפודה – יש כבר יתרון אחד: היא תורמת ולא פוגעת באינטרס חיוני של מדינת ישראל, שהוא מניעת חלוקתה של ירושלים.

ההתיישבות היהודית באיזורים צפופי אוכלוסיה ערבית במזרח ירושלים – ריאקציה לתוכניות החלוקה.

בעקרון – צודק מי שמעדיף, שבירושלים כעיר אחת, לא מחולקת, יחיו אוכלוסיות בני עדות שונות, אלא לצד אלה, ולא אלה בתוך אלה, אבל המציאות שנוצרה, הן מצד הפלסטינים, הן מצד ארה"ב ובעיקר בתוכנו אנו –  יצרה מערכת של מנופים שמנסה להטות את הכף לכיוון של חלוקה.

מערכת המנופים הזאת, שהתגברה מאד בשנים האחרונות, הביאה בהכרח ליצירת מערכת נגדית של מנופים, שהופכת את ההתיישבות היהודית באיזורים כמו עיר דוד, או העיר העתיקה, או שמעון הצדיק או הר הזיתים, האיזורים היותר משמעותיים מבחינה הסטורית לעם היהודי, למובנת ואף לנחוצה, לא רק  מכוח זכות הסטורית או דתית, ולא רק מכוח  זכויות קניין,  אלא  – ואני שם את הדברים על השולחן – אלא מכיוון שמדובר בפעילות שנועדה לתקוע מקלות בגלגלי תוכניות החלוקה, שהיא לא רק פסולה ערכית, אלא גם רעה לתושבים ורעה לשלום.

ממשלות ישראל לדורותיהם תקעו מקלות דומים בגלגלי החלוקה לאורך השנים. גם פעולותיהן לא היו אידיאולוגיות בלבד. הן ביקשו למנוע את חלוקת העיר מחדש,  הצהירו על כך ולכן – ולו מהבחינה הזאת –  ההתיישבות בשמעון הצדיק, שמלכתחילה ראוי היה שתכוון על ידי הממשלה – היא מעשה ציוני שתועלת בצידו, והיא תורמת לאינטרס הישראלי, ולא פוגעת בו.

                                                     *

שכונת שמעון הצדיק איננה שכונת קצה

הדו"ח שמונח כאן היום מבקש לבחון את התמונה כולה, ולהציג צדדים שונים שלה. במידה רבה הוא עושה זאת, אבל הוא מעמעם מרכיב מרכזי בתמונה הכוללת: שמעון הצדיק- שייח ג'רח, אינה איזו שכונת קצה כמו א-רם, או קלנדיה, שלגרסת רבים מהיושבים כאן ניתן לוותר עליהן.

שמעון הצדיק – שייח ג'רח היא שכונה מרכזית בירושלים, השוכנת במרחק אפסי מהקמפוס האוניברסיטאי על הר הצופים ומבית החולים הדסה השוכן אף הוא על ההר, סמוך מאד למשרדי המטה הארצי של משטרת ישראל. איזור שמעון הצדיק – שייח ג'רח אינו  חטיבה מבודדת ותלושה, שניתן לדון בעתידה, בנפרד מעתידה של הנוכחות הישראלית הנושקת לו. הוא חלק חיוני במרחב שמחבר את מערב ירושלים להר הצופים.

השכונה תורמת לרצף התיישבות יהודי ומונעת את הפיכת הר הצופים למובלעת

במסגרת המרחב הזה – ההתיישבות היהודית בשמעון הצדיק- שייח ג'רח, תורמת לרצף שבין רמות אשכול, סנהדריה, הגבעה הצרפתית ומעלות דפנה, שבהן חיים כיום עשרות אלפי ישראלים לבין הר הצופים, שבמשך 19 שנה תיפקד כמובלעת ישראלית מנותקת ממערב העיר. הרצף הזה הוא אינטרס חיוני של מדינת ישראל. ההתיישבות היהודית בשמעון הצדק תורמת לרצף הזה, ולכן היא תורמת ולא פוגעת באינטרס חיוני של מדינת ישראל.

בשכונת שמעון הצדיק קיימים מוסדות שלטוניים רבים

כדי להבטיח שהר הצופים לא ינותק שנית, נבנו לא רק רמות אשכול ובנותיה. בשכונת שייח ג'רח עצמה הוקמו מוסדות שלטון ישראלים רבים: הבולטים שבהם הם קריית הממשלה, שבה עובדים מדי יום אלפי ישראלים. המטה הארצי של משטרת ישראל, שכבר הזכרנו כאן, מרכז רפואי גדול של קופת חולים הכללית. ומלונות בתוואי שמוביל לשייח ג'רח ולהר הצופים. כדי להבטיח את האינטרס הישראלי באיזור, כלל צו ההפקעה ששר האוצר פרסם בינואר 1968, 3345 דונם של קרקעות באיזור, שכללו את שטחי ההפקר לשעבר, רצועת קרקע צרה משני עבריו של כביש רמאללה עד לבתי שייח ג'ראח, את כל שטח האוניברסיטה והדסה, את מורדות הר הצופים ואת המדרונות הצפוניים של הר הזיתים. היו שם 326 חלקות, עם 1500 בעלים, רובם ערבים, אך גם חלקים ניכרים בבעלות יהודית. מתחום ההפקעה הוצאו חלק מן המבנים המאוכלסים ערבים, אולם חלקם נכללו בה. ההתיישבות בשמעון הצדיק באותו איזור ממש, אינה  מוסרית פחות מהצעד ההוא, למרות שהזמנים שונים.

צידוקים הסטוריים ולאומיים ליישוב השכונה.

המסמך שמונח כאן לפנינו מתייחס בביקורתיות ל'גיוס סמלי המורשת והקדושה' לטובת המאבק הלאומי, הוא מסתייג מכך שרבים רואים את ההתיישבות היהודית בשיח ג'רח -שמעון הצדיק, כמעשה של צדק הסטורי, שכן במקום נרצחו באכזריות 78 אנשי שיירת הדסה, רופאים ואחיות וסטודנטים שביקשו להגיע אל ההר ערב הקמת המדינה. אני מבקש להזכיר כאן כי תולדות הציונות ובניינו המחודש של הישוב היהודי בארץ ערב הקמת המדינה ואחריה, רצופים בצידוקים הסטוריים מן הסוג הזה.  כך למשל מעלה החמשה שנוסד עשר שנים לפני קום המדינה הוקם לזכר החמשה שנרצחו במהלך סלילת דרך, בהר הרוח הנמצא מדרום לקיבוץ. קרית שמונה שקמה לאחר הקמת המדינה, מנציחה בשמה את יוסף טרומפלדור ועוד שבעה מחברי תל חי שנפלו בקרבות שם. ישובים יהודים בארץ התפתחו סביב ובשל קרבתם לסמלי קדושה: ירושלים וחברון כמובן, אבל גם צפת ומירון ומקומות נוספים. ההסתכלות הביקורתית על הלגיטימציה ששואבים המתיישבים בשמעון הצדיק מהקרבה לקבר שמעון הצדיק ולמקום הרצחם של 78 הרופאים והאחיות, בדרך להר הצופים, ממש במקום שבו הם התיישבו עכשיו, היא לכן תמוהה בלשון המעטה, אלא אם כן בטל תוקפו של המיתוס הציוני, או חלקים ממנו, דווקא במרכזה ובליבה של ירושלים.

בעולם אין סימטריה בין תוקפן למותקף.

הנחת יסוד נוספת שעלולה להשתמע מהגישה שאותה מציג המסמך שלפנינו גורסת, שיש סימטריה בין תביעות של יהודים לשוב למקומות שאותם הם נאלצו לעזוב ב -48 לבין תביעות של ערבים לשוב למקומות שאותם הם נאלצו לעזוב ב-48. לאורך השנים, מדינת ישראל גרסה, בצדק רב, שאין סימטריה כזאת. גם ברחבי העולם אין סימטריה בין תוקפן למותקף בכל מה שקשור לרכוש. לא בקפריסין, וגם לא באירופה של אחרי מלחמת העולם השניה, ואין סיבה שרק כאן תהיה סימטריה כזאת.

אפשר  להבין את המצוקה האישית של אנשים בשמעון הצדיק שבית המשפט כופה עליהם היום לעזוב את הבתים שבהם הם מתגוררים. אפשר גם להבין את הקושי ההסברתי 'למכור' פינוי כזה, אבל ברמה העקרונית: אין סימטריה: מכיוון שהצד התוקפן, שפרע והרג ביהודים, אותו צד שסירב לקבל את החלטת החלוקה ולא היה מוכן להשלים עם הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, הצד שפתח במלחמה בגזרת ירושלים ב – 67',  לא יכול לדרוש סימטריה ושוויון בין  מי שנאלץ לעזוב את ביתו, מכיוון שפרעו בו ואיימו עליו ורצחו אותו, ומכיוון שהוא הסכים להחלטת האו"ם על החלוקה, לבין מי שפרע, ורצח והרג ולא ציית להחלטה של אומות העולם, ולכן איבד את רכושו.

איני משפטן, אבל שוחחתי עם כמה, מהבכירים שביניהם,  קודם האירוע הזה, והבנתי מהם שיש  תקדימים בינלאומיים שניתן להיתלות בהם, תקדימים שמלמדים על כך שההתייחסות של החוק הבינלאומי והפסיקה הבינלאומית לרכושו של תוקפן שפתח במלחמה, וכתוצאה ממנה הפסיד רכוש, אינה זהה להתייחסות אל  רכושו של מי שהותקף במלחמה, וכתוצאה ממנה הפסיד את רכושו.  ומה שטוב לכל העולם, בתחום הזה, אסור שיהיה שונה רק כשמדובר במדינת ישראל.

תביעה פלסטינית להשבת רכוש קיימת ללא קשר לשכונת שמעון הצדיק

צריך לציין –  הפלסטינים פתחו את תיקי 48 בסוגיית השבת הרכוש, הרבה  לפני ההתיישבות בשמעון הצדיק. הם אף פעם לא ויתרו על הרכוש הזה. הם העלו ויעלו את העניין הזה במו"מ מולנו,  ולכן לא שמעון הצדיק או התיישבות דומה אחרת, היא שתביא אותם או לא תביא אותם להעלות עניין זה, שבכל מקרה, אנו צריכים לרכז את מיטב המוחות המשפטיים כדי לייצר הגנה מולו ולהתכונן אליו היטב, כי מבחינת הפלסטינים התיקים הללו היו פתוחים תמיד, בלי שום קשר לשמעון הצדיק.

כשיפרוץ כאן השלום, וכאשר יעמוד על הפרק הסכם כולל, ישראל תצטרך אולי לפצות את מי שביתו נותר בתחומי מדינת ישראל והוא אינו יכול לחזור אליו, או להתקזז מול רכוש יהודי עצום שנותר במדינות ערב. אבל נקודת המוצא של מדינת ישראל הייתה ועודנה שאין סימטריה בין רכוש ערבי שנותר כאן, לבין רכוש יהודי שנותר שם, וזו  נקודת מוצא שצריך לדבוק בה.

הצעות המסמך לממשלה: מרחיקות לכת ויעודדו אלימות

המסמך שלפנינו מציע לממשלה לנקוט בפעולות מרחיקות לכת – הפקעת קרקע, 'כדי למנוע מוקדי חיכוך' ( על פי חוות דעת של היוהמ"ש לשעבר מזוז) או למנוע אכלוס בתים בשם 'שמירת שלום הציבור ומניעת התפרעויות ופורענויות' (היוהמ"ש לשעבר חריש) או למנוע אכלוס בית בשל "ודאות קרובה להפרת הסדר הציבורי ולסיכון שלום הציבור" ( היוהמ"ש לשעבר רובינשטיין).

אני מבקש לומר על כך שלא רק הצעד עצמו  – הפסקת ההתיישבות היהודית בשמעון הצדיק –  הוא צעד שגוי, אלא גם האמצעי שבו רוצים להשתמש כדי להשיג זאת. באמצעי הזה – אותן חוות דעת של היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם, אפשר להשתמש למגוון של מטרות בקשת רחבה של נושאים, לא רק כדי למנוע התיישבות יהודים בשמעון הצדיק, אלא גם כדי למנוע מגורי ערבים בשכונות יהודיות בירושלים, בלוד, ברמלה, בעכו ביפו ובכל מקום בארץ. בחוות הדעת הללו ניתן להשתמש גם כדי למנוע ממרזל להפגין באום אל פאחם, וגם כדי למנוע ממפגיני שלום עכשיו להפגין בחברון, וממפגיני סולידאריות שייח ג'ראח להפגין  בשמעון הצדיק. חלק מהנוסחאות הללו של היועצים המשפטיים מעצבים פרמטרים מרחיקי לכת להגדרת נוסחת הודאות הקרובה להפרת הסדר הציבורי ולסיכון שלום הציבור,  טוב שהפרמטרים הללו נדחו בשעתו, ואני מקווה שהם ידחו גם הפעם.

 בין הפרמטרים הללו נמצאים:  פגיעה 'בבטחון הציבור כולו', 'בבטחון הטוענים לזכויות', 'בבטחון כוחות המשטרה', 'צורך בהקצאת כוחות שתפגע במשימות אחרות', ואחד היועצים הוסיף על כל אלה גם את המילים "וכיוצא בזה".  חלק מהפרמטרים הללו, לא זו בלבד שלא ימנעו אלימות. אם ייושמו, הם עלולים חלילה להיות בבחינת מרשם לפורעי חוק, באילו אמצעים עליהם לעשות שימוש, ולאיזה מצבי קיצון עליהם לחתור – כדי להשיג את שלהם, בבחינת כל דאלים גבר. בבחינת מדריך לפורע ולמתפרע.

אי אפשר גם לדבר שנים על עליונות החוק, או על 'יש שופטים בירושלים', וכשהחוק או פסיקות השופטים מפריעות לך – למחוק אותם בפועל.

רבים מהחיכוכים בשמעון הצדיק: תוצאה של הפרות חוק של התושבים הערבים

ועוד בעניין החוק והאמצעים:

הרבה מאד מהחיכוכים בשמעון הצדיק היו יכולים להימנע אם התושבים, שנהנים ממעמד של דיירים מוגנים ברכוש בבעלות יהודית ( ועל כך אין מחלוקת) לא היו מספקים לבעלים היהודיים תירוצים משפטיים למכביר כדי להוציא אותם משם, והיו עושים את הדבר הטריוויאלי: נמנעים מפלישות לשטחים שאינם בבעלותם, נמנעים מבנייה לא חוקית  ובעיקר משלמים לבעלי הבית שלהם את דמי השכירות.

תושבים ערבים מוסתים על ידי גורמים חיצוניים

אלא שרבים מהם בחרו שלא לעשות זאת, ובמקרים רבים הוסתו לכך על ידי גורמים חיצוניים, יהודים וערבים.  אפילו בית המשפט העיר ברוח זאת כמה פעמים בעבר, ורק כדי לסבר את האוזן אקרא משפטים אחדים מפסק דינו של השופט יצחק שמעוני מספטמבר 1999. כותב שם השופט: "בית המשפט ביוזמתו, הפנה הצעה לנתבעים" ( הכוונה לדיירים הערבים, שנדרשים לפנות את הדירות שבהם הם מתגוררים) "הפנה הצעה לנתבעים לשלם את דמי השכירות הנדרשים לאלתר. בא כוח התובעים" ( כלומר – בעל הבית היהודי) "הסכים לכך, ובפועל, לבד מהעלאת טיעוני סרק, ב"כ הנתבעים ( הדיירים הערבים), לא עשה כן, ובכך לא שירת את האינטרסים הקיומיים של הנתבעים, וזאת בלשון המעטה". הפסיקות של בתי המשפט ( השלום, המחוזי והעליון), על התנהלות הדיירים מלאות במילים קשות מאד, ובביקורת, על דרך התנהלותם, לעיתים תוך בזיון בית המשפט, והן מלמדות משהו על מניעיהם, בעיקר על מניעיהם של אלה שהסיתו אותם לאורך השנים, ויעצו להם עצות אחיתופל.

הגישה שבבסיס המסמך עלולה לערער מוסרית את הבסיס שעליו קמה ההתיישבות היהודית בכל השטח שסופח לירושלים ב-67'

הגישה המגולמת במסמך הזה ביחס להתיישבות בשמעון הצדיק עלולה להשמיט, לפחות מוסרית, את הקרקע מתחת להתיישבות באיזורים אחרים בירושלים ובארץ. כי אם יש חשש שבעקבות חזרת יהודים לבתים ואדמות שאותם הם נאלצו לעזוב ב-48, יתבעו ערבים לחזור לבתים ואדמות שאותם הם עזבו ב-48 – מדוע חשש כזה אינו נובע מחזרת יהודים לרובע היהודי, לנווה יעקב, לעטרות, לעיר דוד, לגוש עציון ואולי לעוד מקומות  בארץ?

היכן עובר הגבול? האם הפעולות השונות שממשלת ישראל נקטה בהן כדי ליישב יהודים באיזורי ירושלים המאוחדת, באיזורים שסופחו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. האם הפעולות השלטוניות הללו של הפקעת קרקעות ( גם מיהודים אגב, אבל בעיקר מערבים) כדי להקים שרשרת של שכונות יהודיות, כדי ליצור רצפים יהודים, כדי לממש את הציונות כאן בירושלים, בציון, לא הייתה עלולה להביא ואולי אף הביאה ל"כבילת ידי הממשלה במו"מ על הסדרי שלום עתידיים"? (הניסוח הוא מתוך המסמך) האם היא לא היוותה פוטנציאל ל"יצירת חסם נוסף במו"מ המדיני על עתיד ירושלים?" (מתוך המסמך)  האם העובדה שמדינת ישראל, ולא עמותה פרטית אידיאולוגית, לא נמנעה מלפעול בדרך הזאת, למרות שהיה ברור שהדרך הזאת כובלת אותה במו"מ לשלום, למרות שהיה ברור שהדרך הזאת נועדה למנוע חלוקה מחודשת של ירושלים, האם העובדה הזאת אינה מעידה על כך שלאורך שלשה וחצי עשורים מדינת ישראל אמרה לעצמה, לעמה, לעם היהודי, שאין הסדר בכל מחיר ושאם המחיר הוא חלוקת ירושלים אז אין הסדר?

הפעילות של קניית בתים וקרקעות מוסרית יותר מהפקעה

אז מה נשתנה? האם החלטנו לבטל את הציונות? דווקא כאן בלב ציון? האם הפעילות של הגורמים האידיאולוגיים מוסרית פחות מהפעולות שבהן נקטו ממשלות ישראל בירושלים? לטעמי אגב – קניית בתים וקרקעות כפי שנוהגות עמותות כעטרת כהנים, ואלעד ואחרות – מוסרית פי כמה מאשר הפקעה, הדרך שבה נקטה המדינה לאורך שנים רבות. כי שם אתה לוקח בכפיה, וכאן אתה משלם, ואיש לא מכריח את המוכר למכור.

במאמר מוסגר צריך לומר שלא זו בלבד שאין מי שמכריח את המוכר למכור, יש מי שמאיים עליו בפסק דין מוות ובאלימות שלא למכור – אבל מול זאת לא שמענו מחאה מוסרית מהמפגינים בשייח ג'רח.

מדוע הפגיעה ביכולת לחלק את ירושלים מותרת לממשלה אך אסורה על גורמים פרטיים?

על כל פנים מה נשתנה? מדוע מה שסיכן את האפשרות לחלק את ירושלים מחדש היה מותר לממשלה עד לפני שלשה וחצי עשורים, ואולי גם מותר לה היום – ראו העימות האחרון עם הממשל בארה"ב – אך אסור לעמותות יהודיות כמו זו בשמעון הצדיק. בעבר הלא – רחוק  ממשלת ישראל תמכה בגלוי או בסתר בעמותות מסוג זה, משום שסברה שהאינטרס של המדינה הוא שהם יעשו את מה שהיא אינה יכולה אולי לעשות, או יכולה לעשות ביותר קושי.

הקריאה לחלק מחדש את ירושלים -ללא מנדט מהציבור

מה שהשתנה הוא שקמו אנשים וגם מנהיגים, ללא מנדט ציבורי, בניגוד מוחלט לכל שבועותיהם, ונדריהם בעבר ומבלי לשאול את הציבור החליטו שמותר לחלק את ירושלים מחדש. הציבור להערכתי לא ייתן מנדט לכך. להערכתי, הציבור היהודי ברובו עדיין מתנגד לכך ומבין שחלוקה כזאת פסולה לא רק מנקודת מבט ציונית, הסטורית , יהודית, אלא רעה מאד מבחינה פרקטית.

על ממשלת ישראל לקחת את המושכות מהעמותות ולהוביל את המלאכה בעצמה

לסיום: מכיוון שהסיכויים לסיום הסכסוך בירושלים נמוכים, ומכיוון שחלוקה לא זו בלבד שלא תועיל, היא תזיק, אני מציע שממשלת ישראל היא שתנהל את הסכסוך הזה,  בחוכמה , בתבונה, בשיקול דעת, תיטול  מידיה של העמותה שעוסקת בהתיישבות בשמעון הצדיק את המושכות, ותעשה את המלאכה הזאת בעצמה. זה לא מופרך. זה כבר התרחש בעבר. ממשלות אשכול וגולדה, הפעילו במנהל מקרקעי ישראל אגף בשם איגום, שרכש אדמות ומבנים במזרח ירושלים, במטרה ליישב בהם יהודים. כך למשל נרכשה החלקה סמוך לשער הפרחים בתוך העיר העתיקה.  זו הייתה פעם מדיניות ממשלתית. מדיניות ממשלתית נכונה, וחבל שחדלנו ממנה.

השמאל הציוני ששינה את עמדתו מוביל כעת את התסיסה

במשך שנים היה השמאל הציוני שותף לתפיסה בדבר אחדות ירושלים ולמערכה נגד חלוקתה מחדש. במשך שנים הוא היה שותף להתיישבות היהודית באיזורים שאינם צפופי אוכלוסיה ערבית וחלקו תמך גם בהתיישבות באיזורי צפופי אוכלוסיה ערבית בירושלים,  מתוך הבנה שמנקודת המבט היהודית-הציונית ( לא הערבית) – ירושלים, היא פלנטה אחרת. הוא היה נכון להתפשר על שטחים ומתיישבים בחבלי ארץ אחרים, למען ירושלים.

בשנים האחרונות השמאל הציוני שינה את עמדתו, והכניס את ירושלים למעגל המחלוקת הפנימית. זה הגורם המרכזי לשינוי בגישתה המעשית ( לא העקרונית) , של ארה"ב לשאלת ירושלים, וזה גם הגורם המרכזי לתסיסה בשייח ג'רח. אני  מקווה שהציבור היהודי הרחב, עם משאל עם או בלי משאל עם, לא ילך שולל אחרי השינוי הזה, וידבק באחדותה של העיר הזאת ובמחוייבות ההסטורית, היהודית והמעשית שלו אליה.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה