ב-19 באוגוסט פרסם ה"ניו יורק טיימס" כתבה גדולה שכותרתה: "ארה"ב מרגיעה את ישראל: האיום האיראני איננו מיידי". לטענת המחברים, הממשל האמריקני הסיק, שבשל הבעיות הגוברות הניצבות מול איראן בתוכנית הגרעין שלה, ייקח לה שנה או יותר להגיע לישורת האחרונה במירוץ להשגת נשק גרעיני. על פי הכתבה, השאלה הקריטית היתה כמה זמן ייקח לאיראנים להמיר את מלאי האוראניום המועשר בריכוז נמוך לאוראניום באיכות צבאית הדרושה להכנת פצצה, שלב שנקרא בפי מומחים "נקודת פריצה גרעינית". הוצגה ההנחה לפיה איראן מתקשה בהעשרת האוראניום כתוצאה מתכנון לקוי של הצנטריפוגות, קושי בהשגת חלקים, ואולי חבלה בחסות גורמים מערביים. כתוצאה מכך גם הסיקו המחברים שוושינגטון שכנעה את ישראל שנקודת הפריצה הגרעינית של איראן איננה צפויה בזמן הקרוב וזאת ללא אף ציטוט מנציג ישראלי רשמי כלשהו כדי לאשש את טענותיהם.
כרקע לדיון יש לזכור כי אוראניום נמצא בשני סוגים עיקריים של איזוטופים: U-238 ובאיזוטופ קל יותר, U-235. רק האיזוטופ הקל יותר, ה-U-235, יכול לעבור תהליך של ביקוע גרעיני ולשחרר את האנרגיה הדרושה לכור אטומי או פצצה גרעינית. אוראניום טבעי מורכב מ-0.7% U-235 ו-99.3% U-238. איראןהפכה את האוראניום הגולמי שלה לגז במתקן באיספהן, ואחר כך הזריקה את גז האוראניום לצנטריפוגות במתקן בנתנז, על מנת להגדיל את כמויות ה-U-235. כור אזרחי זקוק לדרגת העשרה בריכוז של 3.5% בלבד, בעוד דרגת ההעשרה המועדפת לנשק גרעיני הינה U-235 בריכוז של 90%.
השאלה בה מתקשים המומחים היא, מדוע האטה איראן את קצב הוספת הצנטריפוגות בנתנז. מתקני הגרעין האיראניים הידועים למערב נמצאים במעקב של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) שעושה שימוש במצלמות ועורכת ביקורים על מנת לקבל תמונת מצב עדכנית. על פי דו"ח סבא"א ממאי 2009, בידי איראן היו 4,920 צנטריפוגות פעילות במתקן ההעשרה בנתנז. אך בחודש מאי 2010 דווח שהמספר ירד ל-3,936, כמעט 1000 צנטריפוגות פחות. היו שהגיעו למסקנה שהדבר קרה כתוצאה מכך שמספר רב של צנטריפוגות התקלקל והיה צורך לתקנם או להחליפם. לכאורה, מצב ירוד של צנטריפוגות מעלה שאלה נכונה לגבי יכולתם של האיראנים לגמוע במהירות את כברת הדרך האחרונה לאוראניום מועשר ברמה צבאית. לדוגמא, גארי סאמור, היועץ של הנשיא אובמה לעניינים גרעיניים, צוטט בהטילו ספק ב"יכולת הטכנית" של האיראנים.
ניתן למצוא הסברים רבים לשאלת הצנטריפוגות בנתנז, אך יש לקחת בחשבון שתי עובדות מרכזיות. ראשית, בסה"כ ישנו גידול מתמיד בכמויות של אוראניום בריכוז נמוך שמצטברות באיראן. אם על פי דו"ח סבא"א מיוני 2009 היו לאיראן 839 ק"ג של אוראניום מעושר בריכוז נמוך, הרי שבדו"ח ממאי 2010 המספר עמד על 2,427 ק"ג. אם כל מה שדרוש לאיראנים על מנת להפיק 15 ק"ג של אוראניום ברמה צבאית, הוא 700-900 ק"ג של אוראניום בריכוז נמוך, הרי שלאיראן יש כיום מספיק אוראניום זמין על מנת לייצר 2-3 פצצות גרעיניות במידה ותחליט לעשות כן. מומחה הגרעין האמריקני גארי מילהולין מעריך שעד לאמצע 2011 יהיה בידי האיראנים מספיק אוראניום בריכוז נמוך על מנת להכין ארבע פצצות.
שנית, כאשר המערב סירב לספק אוראניום בדרגה של 20% לכור בו האיראנים מייצרים איזוטופים רפואיים, האיראנים לא היססו להעשיר אוראניום בריכוז של 3.5% לדרגה של 20% בכוחות עצמם. פעולה זו מהווה הוכחה ליכולות האיראניות וסותרת את ההערכות לגבי חוסר ה"יכולת הטכנית" של טהראן. הגדרת פרוייקט ההעשרה האיראנית כ"ניצבת בפני קשיים" הינה בעייתית כאשר מתבוננים בגידול באיכות ובכמות של האוראניום המועשר שבידיה.
כך או אחרת, ספירת המלאי של הצנטריפוגות בנתנז הינה רק מרכיב אחד בתמונה הכוללת של תוכנית הגרעין האיראנית. ייתכן שעל מנת לבצע את הזינוק האחרון לאוראניום באיכות צבאית, האיראנים יכבו את מצלמות המעקב של סבא"א וימנעו ביקורים – דבר שייצור משבר בינלאומי. אך ישנה גם אפשרות סבירה יותר. דייויד סנגר, כתב ה"ניו יורק טיימס" שכיסה את תוכנית הגרעין האיראנית, כתב בספרו The Inheritance שבחלקים המסווגים של הערכת המודיעין הלאומי האמריקני משנת 2007 (ה-NIE) ישנו מידע בדבר מתקני העשרה איראניים סודיים באתרים רבים באיראן. בספטמבר 2009, דיווחה איראןלסבא"א על קיומו של מתקן ההעשרה פורדו ליד קום, הודעה שקיבלה אישור לאחר מכן מהנשיא אובמה.
ישנם דיווחים על בכירים אמריקניים שקושרים בין ההאטה בקצב ההתקדמות של התוכנית האיראנית לבין ההתגייסות האחרונה של הקהילה הבינלאומית להחרפת הסנקציות נגד איראן ולאימוץ של החלטת מועצת הביטחון 1929 מחודש יוני. עם זאת, בכירים אמריקנים גם הודו שמבחינה היסטורית, הפעם היחידה בה הוכח שאיראן האטה את התקדמותה לקראת הגרעין היתה בשנת 2003, כאשר בטהראן חששו שאיראן תהיה הבאה בתור ברשימת המטרות האמריקנית לאחר נפילת סדאם חוסיין.
החלטה של מועצת הביטחון, תחת פרק 7 של מגילת האו"ם, בה נעשה שימוש במקרה של עיראק, עשויה אף היא להאט הרבה מהפעילות האיראנית בתחום הגרעין. למרבה הצער, בשל השפעה רוסית, החלטה 1929 של מועצת הביטחון אימצה רק באופן חלקי את פרק 7 והתבססה על סעיף 41 של המגילה שמאשרת פעילות לא-צבאית בלבד במידה והאיראנים יסרבו לשתף פעולה. באווירה פוליטית זו, ההערכה לפיה איראן מרגישה מחוייבת להאט את תוכנית הגרעין שלה היא בגדר לא יותר מאשר משאלת לב.
