עבור לתוכן העמוד
Menu

הפרדוקס הפלסטיני

  ישראל מתגמשת, הרש”פ מתחפרת בשנת 2009 ישראל הגמישה את עמדותיה בכל הנוגע לסכסוך, בעוד הרשות הפלסטינית המשיכה להתחפר בעמדות קיצוניות, מנעה את חידוש התהליך המדיני וניהלה מערכה דיפלומטית, תקשורתית ומשפטית נגד ישראל ברחבי העולם. כתוצאה מכך, גדלו הלחצים על ישראל במישור הערבי והבינלאומי כאחד. נאום בר אילן של נתניהו על הסכמתו להקמת מדינה פלסטינית, שהווה תפנית […]

 

ישראל מתגמשת, הרש”פ מתחפרת

בשנת 2009 ישראל הגמישה את עמדותיה בכל הנוגע לסכסוך, בעוד הרשות הפלסטינית המשיכה להתחפר בעמדות קיצוניות, מנעה את חידוש התהליך המדיני וניהלה מערכה דיפלומטית, תקשורתית ומשפטית נגד ישראל ברחבי העולם. כתוצאה מכך, גדלו הלחצים על ישראל במישור הערבי והבינלאומי כאחד. נאום בר אילן של נתניהו על הסכמתו להקמת מדינה פלסטינית, שהווה תפנית אסטרטגית של מנהיג הליכוד, זכה לתגובה מזלזלת בעולם הערבי וכמעט שנשכח.

הקצנת עמדות הפסלטינים בשל לחצים בינלאומיים על ישראל

חיזורו של אובמה אחרי העולם המוסלמי ודרישתו מישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, כולל בירושלים, עודדו את מדינות ערב, שראו בכך את תחילתו של שינוי מהותי בעמדת ארה”ב כלפי ישראל. אבו מאזן “קפץ על המציאה” ומיד הודיע כי לא יסכים לחידוש המו”מ עם ישראל, אלא אם אכן תפסיק לגמרי את הבנייה בהתנחלויות; הוא דחה את הודעתו של נתניהו על הקפאת הבנייה הפרטית, לא כולל ירושלים. אבו מאזן נתלה באילנות גבוהים וזכה לתמיכה בכל מדינות ערב והאיחוד האירופי.

הערבים, לא רק שזכו להשגים בעלי חשיבות עליונה מצד ישראל ללא מו”מ, אלא אף הקצינו עמדות ומצפים לויתורים ישראלים נוספים. גם האיחוד האירופי הצטרף למקהלת הלוחצים על ישראל בפרסום הודעה כי על ישראל לסגת מכל שטחי יהודה ושומרון לגבולות 67 וכי ירושלים תהיה בירת שתי המדינות. זוהי קביעה מראש של תוצאות המו”מ, אף כי האירופים מודעים לכך כי לא ניתן לחזור לקווי 67 וכי נושאי הפליטים, ירושלים והאגן הקדוש, הן סוגיות סבוכות שעד עכשיו לא נמצא להן פתרון המקובל על שני הצדדים בכל סבבי המו”מ בין ישראל לפלסטינים  -קמפ דייוויד, טאבה ואנאפוליס. ישראל אומנם מנהלת מו”מ רצוף עם ארה”ב על הקמת מערכת הבנות שתאפשר את חידוש המו”מ עם הפלסטינים, אך עמדות הפתיחה של ממשלו של אובמה והלחצים הבלתי הוגנים של האיחוד אירופי שיבשו את   מסגרת המגעים שהיו בין ישראל לפלסטינים בשנים האחרונות – שאף אם לא הביאו לשלום המקווה, היוו מסגרת מקובלת על שני הצדדים לניהול שיחות.

דחיית הוויתורים המפליגים של ישראל

יש לזכור שישראל גם הסכימה שכוחות פלסטניים יאומנו בירדן בפיקוחו של גנרל דייטון ובכך נתנה אור ירוק להקמתו של כוח לוחם פלסטיני סדיר המאומן בטכנולוגיה מערבית. אומנם כוח זה מיועד לשמור על הסדר ביהודה ושומרון וכך הוא עושה, אך מי ערב לישראל כי הוא לא יהפך לכוח עויין אם ישתנו הנסיבות המדיניות? ישראל לקחה על עצמה סיכון גדול. מנגד אבו מאזן, הנחשב כמתון, דווקא חושף עמדות קיצוניות שנועדו להציג את ישראל כסרבנית וכאשמה בקפאון של התהליך המדיני ועמדותיו זוכות לתמיכה רחבה בעולם. ישראל מוצאת את עצמה יותר יותר מבודדת, למרות שעשתה צעדים משמעותיים לעבר העמדות של הערבים והאירופים. נראה שהעולם שכח כי ישראל עשתה את כל הויתורים האפשריים בקמפ דווייד ובטאבה. תמיד טענו כלפי ישראל כי אם תסכים להקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות  67 ולחלוקת ירושלים, אז יכונן השלום הנכסף. אלא שבקמפ דייוויד דחה ערפאת את הצעותיה של ישראל ואפילו לא הגיש תכנית אלטרנטיבית. אחרי קמפ דייוויד היה מובן שהיו אלה הפלסטינים שמנעו את חתימתו של הסכם שלום וכי מעכשיו הכדור בשערם.

במסגרת תהליך אנאפוליס ב-2008 התרחש תסריט דומה. עד כמה שידוע, אולמרט עשה ויתורים נוספים וגם אלה לא שכנעו את אבו מאזן, אשר הפסיק את המו”מ לאחר שאולמרט הציע ניהול משותף של הר הבית. הכל או לא כלום, אמר אבו מאזן – כך לדברי סאאב עריקאת, הממונה על המו”מ עם ישראל, בראיון לערוץ אל ג’זירה בסוף מרס 2009. לדברי עריקאת, זו גם הייתה עמדתו של ערפאת בשיחות קמפ דייויד: בתשובה לקלינטון, שאמר לו כי יהיה הנשיא הראשון של מדינת פלסטין שבירתה ירושלים המזרחית, אך עליו להכיר בכך ששרידי בית המקדש קבורים תחת אלאקצא ויש צורך בניהול משותף של הר הבית, קם ערפאת והפסיק את המו”מ. ראיונתיהם של אבו מאזן ואולמרט לתקשורת מאשרים השתלשלות דברים זו, שמשמעותם מבחינתה של ישראל כי אין סיכוי לפשרה עם הפלסטינים בעניין ירושלים. כל זאת כמובן מבלי לשכוח כי מיתוס הפליטות שריר וקיים ולא נראה לגביו שום פתרון. אלא שכאן חטאו מנהיגי ישראל. אולמרט ולבני, שניהלו את המו”מ והצליחו, שלא כהרגלנו  בארץ, לשמור על סודיותו, נמנעו מלהודיע כי נסתיים בכשלון. זאת כנראה כדי להסתיר את ממדי הויתורים שלהם שהיו מעמידים את לבני במצב לא נוח מול דעת הקהל הישראלית לקראת הבחירות. זו הייתה טעות מדינית – דיפלומטית – תקשורתית קולוסלית שעליה אנו משלמים עכשיו מחיר נורא. חובתם של אולמרט ולבני הייתה להודיע לממשלה, לכנסת ולציבור ולעולם כולו, כי אף שעשו ויתורים מפליגים הם נדחו על ידי הפלסטינים ובכך להטיל את האחריות על כשלון המו”מ על אבו מאזן. יתכן שמצב זה היה מנטרל את אובמה ויועציו ומשאיר את הכדור בשער הפלסטיני. ממשלתו החדשה של נתניהו לא הייתה כנראה מודעת לפרטי המו”מ ומצאה את עצמה במצב נחות של הגנה נגד אלה שהטילו עליה את האחריות לכשלון ולקפאון המדיני. זו דוגמה כיצד מדיניות, המעדיפה אינרטסים מפלגתיים ואישיים, הביאה לכשלון אסטרטגי מדיני שאת פירותיו הבאושים עוד נאכל זמן רב.

דו”ח גולדסטון -הענקת יתרון מוסרי וצבאי לארגוני טרור

דו”ח גולדסטון החמיר את מצבה של ישראל עוד יותר, מאחר שגרם לעיוות נוסף של תדמיתה והציגה כמבצעת פשעי מלחמה, אף אם לא היו ולא נבראו. ולא רק זאת, משמעותו הכוללת של הדו”ח הוא הגבלת זכותה של ישראל להפעיל את כוחה מול ארגוני המחבלים. יש כאן הענקת יתרון פוליטי-משפטי-מוסרי וצבאי לארגוני המחבלים ללא שום בסיס. ניתן היה לצפות לתוצאה זו מהאו”ם ובמיוחד מן המועצה לזכויות האדם, שם שולטות מדינות ערב והאסלאם. ברם, הבית הלבן נקט במהלך דומה כאשר ביקש מישראל הבהרות לגבי פעולת צה”ל בשכם לפני מספר ימים, על סמך בקשה של הרשות הפלסטינית. זה שינוי בעמדה האמריקנית לגבי המאבק בטרור ותקדים מסוכן. שני המהלכים מעמידים דילמה לא קטנה בפני מנהיגי ישראל לגבי פעולות צבאיות בעתיד ונראה שהנושא נמצא בדיון. ארגוני המחבלים יוסיפו להיות חוד החנית של העולם הערבי במאבקו בישראל בעתיד הנראה לעין. הם ימשיכו לפעול נגד אזרחינו ויוסיפו להסתתר מאחורי אזרחיהם במסגדים, בבתי ספר ובבתי חולים. חמאס וחיזבאללה, השוכנים בדרומה ובצפונה של ישראל, ממשיכים לאיים על ישראל קבל עם ועדה. כמעט מדי יום הם חוזרים ומודיעים דרך אמצעי התקשורת הגלויים שלהם כי לעולם לא יכירו בישראל וימשיכו להאבק בה עד שתעלם.

במקביל, אנו עדים למאמץ משפטי של ארגונים ערביים בשותפות עם ארגוני שמאל מערביים לתבוע לדין את מנהיגי ישראל וקציני צה”ל ב”אשמת פשעי מלחמה” במדינות אירופה, היכן שקיימת חקיקה מתאימה, להטיל חרמות על מוצרי ישראל ולבטא סולידריות עם הפלסטינים ובמיוחד בעזה.

מלחמת ההתשה נגד ישראל בזירה הבינלאומית

הפלסטינים ומדינות ערב הובסו בכל מלחמותיהם נגד ישראל. עכשיו הם מחפשים דרכים אחרות להתיש את ישראל. הם מנהלים מאבק תקשורתי וציבורי הנועד להשחיר את ישראל, במטרה להביא לדה-לגיטימציה של קיומה. במאבק זה הם זוכים להבנה וסיוע ממאות ארגוני שמאל וארגוני החברה האזרחית בארצות המערב. אלה מעדיפים להתחבר לארגונים הערביים הקיצונים שהוקמו בכל מדינות המערב ומסייעים להם בעריכת הפגנות נגד ישראל ובהטלת חרמות על מוצרינו. ארגונים אלה רואים במוסלמים, ובכללם הפלסטינים, בני העולם השלישי המדוכאים שחובה על המערב לסייע להם ולחפות בכך על פשעי הקולונליאליזם. ישראל מסווגת אצלם כמדינה נאו-קולוניאליסטית יחד עם ארה”ב. אלא שישראל היא טרף קל יותר בשל ממדיה הזעירים ובידודה. גם לאנטישמיות יש עדיין חלק חשוב במערכה נגד ישראל. המערכה האנטישמית שמנהלים התקשורת הפלסטינית והערבית והממסדים האסלאמיים במדינות ערב גלשה גם למערב ותרמה להתעוררות מחודשת האנטישמיות האירופית הקלאסית.

התקשורת האירופית שותפה למאבק הערבי נגד ישראל. עשרות עיתונאים אירופים המתגוררים בישראל עוקבים אחרי כל הבטי הסכסוך בזכוכית מגדלת ומדווחים על כל פרט ופרט בצורה מוגזמת ומוטה לטובת הפלסטינים ותוך הוצאת הדברים מהקונטקסט של סיכסוך היסטורי ומורכב, שמרבית הקוראים באירופה אינם מכירים את פרטיו ויכולים לשפוט את החומר המתפרסם.

ישראל עומדת כיום בפני מערכה קשה שבה הצליחו הפלסטינים, בתמיכת מדינות ערב ובעיקר של גורמים לאומניים ערביים וארגונים אסלאמיים, לגייס את דעת הקהל האירופית נגד ישראל. המאבק חרג מזמן מן האו”ם וגלש לעבר הציבוריות האירופית ואף מתחזק בארה”ב. יש בו ללא ספק איום אסטרטגי על ישראל, שבידודה הולך וגבר.

כאן משתקף הפרדוקס הפלסטיני – מול עמדות פלסטיניות ההולכות ומקצינות מגלים מנהיגי ישראל גמישות ומוכנים לפשרות מרחיקי לכת, אבל גם מצב זה אינו מסיט את המטולטלת לעברה של ישראל שעליה מוטלת האחריות להמשך הסכסוך.

בינתיים לישראל אין תשובות מול הגל האנטי-ישראלי השוטף את העולם. ללא ספק הגיע הזמן שממשלת ישראל תגייס את מיטב אנשיה לדון בנושא ולעצב מדיניות מול תופעה חמורה זו, שצפוי שתלך ותגבר.