עבור לתוכן העמוד
Menu

האמונה האמריקנית השגויה בדיפלומטיית הלינקייג’

לפני הבחירות ב-2008 נהגו יועציו של ברק אובמה להדגיש בפני עמיתיהם הישראלים ששיקול דומיננטי בגישתם לתהליך המדיני יהיה הצורך לשלול מנשיא איראן אחמדינג’אד את ה”קלף הפלסטיני”, דהיינו את השימוש בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי לקדם את ההשפעה של איראן ברחבי העולם הערבי. בכך הם הכינו את הקרקע למדיניות לינקייג’ – מדיניות היוצרת זיקה בין התהליך המדיני להתמודדות עם הבעיה האיראנית. למרבה […]


לפני הבחירות ב-2008 נהגו יועציו של ברק אובמה להדגיש בפני עמיתיהם הישראלים ששיקול דומיננטי בגישתם לתהליך המדיני יהיה הצורך לשלול מנשיא איראן אחמדינג’אד את ה”קלף הפלסטיני”, דהיינו את השימוש בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי לקדם את ההשפעה של איראן ברחבי העולם הערבי. בכך הם הכינו את הקרקע למדיניות לינקייג’ – מדיניות היוצרת זיקה בין התהליך המדיני להתמודדות עם הבעיה האיראנית.

למרבה הצער, ממשל אובמה האמין בלינקייג’ בתחילת דרכו ב-2009, מה שמסביר את הנחישות הכמעט אובססיבית כלפי ישראל בדרישה לעצור לחלוטין את הבנייה מעבר לקו הירוק, אפילו בירושלים.

שורשיה של מדיניות זו נעוצים בתפיסה רווחת ורחבה יותר, שלפיה הגורם המכריע המשפיע על תדמיתה של ארה”ב בעיני העולם הערבי הוא עמדתה ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תפיסה זו באה לביטוי בנאום אובמה באוניברסיטת קהיר, שנועד לפתוח דף חדש בין ארה”ב והעולם האסלאמי. כך כרכה ארה”ב את המעבר למדיניות קשוחה יותר כלפי ישראל באינטרסים אסטרטגיים רחבים במזרח התיכון. מרטין אינדיק, שגריר ארה”ב בישראל לשעבר, סיכם את המפנה לאחר היבחרו של אובמה בנובמבר 2008 במילים: “תם עידן הצ’ק הפתוח”. בהקשר האיראני המטרה של המדיניות החדשה היתה לצמצם את היכולת של טהראן למשוך שותפים חדשים מהעולם הערבי.

החודש פרסם סקוט פטרסון, מהעיתונאים המערבים בעלי הידע הנרחב ביותר לגבי איראן, ניתוח ב-Monitor Christian Science ובו הוא מגיע למסקנה שהשפעתה של איראן על העולם הערבי נמצאת בנסיגה בששת החודשים האחרונים. לסיבות שהביאו לכך אין כל קשר עם ישראל. תחת הכותרת “איראן מאבדת השפעה בעולם הערבי” טוען פטרסון שתדמיתה של טהראן היתה בעלייה לאחר 2006, עקב מה שנתפס כהצלחתה של חיזבאללה מול ישראל ופעולות הטרור הקטלניות של המיליציות השיעיות בעיראק נגד צבא ארה”ב.

אולם הסיפורים שהחלו לזלוג מאיראן לאחר הבחירות לנשיאות ב-12 ביוני 2009 בנוגע לברוטאליות של המשטר נגד אלפי המפגינים, פגעו קשות בלגיטימיות של המשטר האיראני בחלקים נרחבים בעולם הערבי. העיתונות הערבית, החל ב”אלחיאת” וכלה ב”אל-אהראם”, תרמה להעצמת אווירת האכזבה מהמהפכה האיראנית.

בינתיים המדינות הערביות אינן ממהרות לתמוך באיראן, מלבד סודאן וסוריה, כמובן, שנותרה בעלת הברית הקרובה ביותר של איראן בעולם הערבי. מאז 2007, שעה שקטאר עברה לצד השני של המתרס ונהייתה תומכת גלויה של איראן, לא הלכה אף מדינה ערבית בעקבותיה.

ערב הסעודית נשארת איתנה, בשעה שהיא מנהלת מלחמה עקיפה נגד השיעים בתימן הנתמכים על ידי איראן ואיננה מניחה להם לרשום לזכותם ניצחונות צבאיים בחצר האחורית של חצי האי ערב. באיחוד האמירויות הערביות, אבו דאבי תמיד היתה יותר אנטי-איראנית מאשר דובאי, שהתירה לאיראנים לעשות שימוש במערכת הבנקאית שלה כדי לחמוק מסנקציות מערביות.

נראה שהמשבר הפיננסי בדובאי יחזק את כוחה של אבו דאבי בתוך איחוד האמירויות, משום שהיא קרוב לוודאי תהיה קרש ההצלה המרכזי של דובאי. לעניין זה יהיו ככל הנראה גם משמעויות פוליטיות עבור דובאי, שתצטרך לצמצם את קשריה הכלכליים עם איראן.

יתרה מכך, האסטרטגיה של הפגנת קו תקיף מול ישראל, שנועדה להגביר את האהדה כלפי ארה”ב בעולם הערבי, לא הועילה לשיפור מעמדה. המנהיגים הערבים, במיוחד הסעודים, התאכזבו מסירובם של האמריקנים לנקוט קו תקיף יותר מול איראן.

המלך הסעודי עבדאללה סירב לבקשתו של אובאמה לתת תמורה כלשהי להקפאת ההתנחלויות; בשעה שהם נתונים למתקפות מצד טהראן המכנה אותם “בוגדים באיסלאם” בשל מגעים מול ישראל, הדבר שלו זקוקים הסעודים הוא ביטחונות בנוגע לאיראן ולא מטוסי אל-על במרחב האווירי שלהם.

הדבר נכון לא רק ברמת המנהיגים. רפורמיסטים ערבים מכוויית ומצרים קיוו שאובמה יוביל תקופה של שינוי – אך הם מגלים שהוא זנח את ההתלהבות שאפיינה את תקופת בוש לגבי הפצת הדמוקרטיה בעולם הערבי. מגמות אלו הובילו את פרופ’ פואד עג’מי, המלומד הערבי-אמריקני הדגול ומומחה לענייני המזרח התיכון, לסכם ש”הערבים הפסיקו להריע לאובמה”.

ייתכן שנסיך סעודי לא יאמר דברים אלו בגלוי, אך הוא יאפשר לעיתונים שבשליטתו לבטא עמדה זו. לדוגמה, כבר ב-21 בדצמבר 2008, כתב טאריק אל-הומייד, העורך הראשי של העיתון “א-שרק אל-אווסט”, הנמצא בבעלות סעודית: “המרדף של איראן אחר נשק גרעיני מהווה איום רציני על האזור כולו, לא ישראל.”

במילים פשוטות, ספק רב אם שר ההגנה הסעודי היה מציב את הקפאת הבנייה באיתמר כתנאי מוקדם לקבלת סיוע אמריקני להגנת ראס תנורה, נקודת היציאה של הנפט הסעודי, מפני התקפה של משמרות המהפכה. רעיון הלינקייג’ פשוט לא נראה מציאותי כשבודקים את סדרי העדיפויות האמיתיים של מדינות האזור.

ניתן להבחין בהתפתחות של מדיניותו של ממשל אובמה בעניין הלינקייג’. כל ממשל חדש נכנס לתפקידו עם הנחות יסוד שנאלצות להתאים את עצמן למציאות הקשה של המזרח התיכון, שלרוב חורגת מהתכנונים המוקדמים.

בשנה שעברה כתב דניס רוס ספר שבו הוא תוקף את עצם הרעיון של דיפלומטיית לינקייג’, ובחודשים האחרונים הוא הוזעק לבית הלבן על מנת לשפר את ההתנהלות בענייני המזה”ת. אלא שעד שנראה שינוי אמיתי, הממשלה בישראל תהיה חייבת להתמודד עם האמונות הרווחות עדיין בוושינגטון גם בשעה שמדינות האזור מאותות לממשל אובאמה שמדיניותו חייבת להשתנות.