עבור לתוכן העמוד
Menu

הזירה המדינית החדשה: לגיטימציה לעצם הקיום

השבוע פורסם אחד המאמרים החשובים והמפתיעים ביותר על התהליך המדיני. המאמר ראוי לתשומת לב מיוחדת בשל עברם של שני הכותבים. הראשון, חוסיין אגה, המקורב מזה שנים רבות לאבו מאזן, היה ציר מרכזי בכמה מהמשאים ומתנים הרגישים ביותר ב-15 השנים האחרונות. השני, רוב מאלי, היה חבר בצוות המו”מ של הנשיא ביל קלינטון ולזמן מה היה במעגל […]


השבוע פורסם אחד המאמרים החשובים והמפתיעים ביותר על התהליך המדיני. המאמר ראוי לתשומת לב מיוחדת בשל עברם של שני הכותבים. הראשון, חוסיין אגה, המקורב מזה שנים רבות לאבו מאזן, היה ציר מרכזי בכמה מהמשאים ומתנים הרגישים ביותר ב-15 השנים האחרונות. השני, רוב מאלי, היה חבר בצוות המו”מ של הנשיא ביל קלינטון ולזמן מה היה במעגל היועצים של ברק אובמה. הבמה שבה בחרו הכותבים להציג את המאמר היתה מגזין ביקורת הספרים הניו-יורקי (The New York Review of Books) אחד המגזינים הנחשבים ביותר בקרב האליטה האינטלקטואלית של השמאל הליברלי בארה”ב.

בניגוד לדעה הרווחת בוושינגטון ובבירות אירופה, אגה ומאלי מגיעים למסקנה שהסדר קבע שיביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא “למעשה בלתי ניתן להשגה.” הם לא תולים את המסקנה הזו בממשלה הנוכחית בישראל. השניים בוחנים את הכישלונות שהיו עד כה להגיע להסדרי קבע תחת ראשי ממשלה ישראלים ונשיאים אמריקנים שונים. הם מציינים שלדעתם אין ראש ממשלה שיוכל להציע ויתורים גדולים יותר משהציע אהוד אולמרט, ויתורים שלא סיפקו את אבו מאזן. בנוסף הם לא מאמינים במיתוס שלפיו לחץ אמריקני יעזור לגשר על הפערים. בקיצור, הם גורסים שהמודל הישן של התהליך המדיני קרס.

אגה ומאלי אינם מתלהבים מרעיון של מדינה דו-לאומית כאלטרנטיבה. במקום זאת, הם מציעים לבחון מחדש את האפשרות להסכם ביניים ארוך טווח, שמתבסס על זיקה ביטחונית לירדן ושאיננו נוגע בשאלת ירושלים, הגבולות והפליטים. כך הם משאירים פתח לדיפלומטיה יצירתית בעתיד.

ברמאללה, גם אבו מאזן וסלאם פיאד אינם מעוניינים לחזור לתהליך הישן, אך המסקנות שהם גוזרים מהמצב צריכות לעורר דאגה. האסטרטגיה הפלסטינית המתהווה בוחנת את גישת החד-צדדיות. הסימנים הראשונים לכך הופיעו כבר בחודש יולי האחרון, כאשר חוויאר סולאנה מהאיחוד האירופי אמר במהלך הרצאה בלונדון שאם התהליך המדיני ייקלע למבוי סתום, הרי שעל הקהילה הבינלאומית לשקול הכרה במדינה פלסטינית על ידי החלטה באו”ם גם ללא הסכמתה של ישראל. בחודש שלאחר מכן, בשעה שרוב מנהיגי העולם היו בחופשה, הודיע ראש הממשלה הפלסטיני פיאד על תוכניתו להקמת מוסדות שלטון פלסטיניים במהלך השנתיים הקרובות.

תוכניתו של פיאד לא ציינה בפירוש הכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה. עם זאת, לא היה צורך במדינאי מנוסה כדי לקשר בין הצהרתו של סולאנה לתוכניתו של פיאד ולהבין שמאחורי הקלעים רוקמים הפלסטינים והאיחוד האירופי את האפשרות להכרזה חד-צדדית על מדינה. המחשבה, שלפיה החלטה חד צדדית של הפלסטינים תסתייע בהחלטה של מועצת הביטחון של האו”ם, קיבלה אישור במהלך חודש נובמבר על ידי מוחמד דחלאן וסאיב עריקאת, שעכשיו גם הוסיף שהחלטת האו”ם בעניין הפלסטיני תתבסס על קווי 1967. משמעות הדבר תהיה חלוקת ירושלים ושלילתם של גבולות בני-הגנה עבור ישראל. התעלומה הגדולה עבור הפלסטינים היא האם ברק אובמה ישתף פעולה עם האסטרטגיה הזו ויתמוך בהחלטת האו”ם במועצת הביטחון.

על מנת לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית, החלה ההנהגה הפלסטינית במסע של דה-לגיטימציה, שמטרתה להכשיר את הקרקע למהלך חד-צדדי. מדובר ב”פעולות ריכוך” דיפלומטיות, שבאות כמהלך מקדים לצעדים הדיפלומטיים בשטח. ראשית, בעזרת התמיכה של גוש המדינות הערביות והאסלאמיות, נעשים מאמצים מוגברים להציג את ישראל כמדינה פושעת, המפירה את המשפט הבינלאומי והמבצעת פשעי מלחמה. זה מה שעמד מאחורי המאמצים במועצת זכויות האדם של האו”ם בינואר 2009 והדרישה להקים את ועדת גולדסטון עם מנדט להאשמת ישראל בלבד. על ידי שימוש בארגונים לא ממשלתיים באירופה, נוספו למאמצים אלו גם ניסיונות להביא למעצרים של קצינים ישראלים תוך ניצול לרעה של סמכות השיפוט האוניברסלית במערכות משפט מקומיות.

ההיבט השני של הדה-לגיטימציה של ישראל נוגע לשלילת זכויותיה ההיסטוריות ובמיוחד בירושלים. בעבר היה זה ערפאת שאמר בקמפ דיוויד שמעולם לא היה בית-מקדש בירושלים והוא התעקש בצורה נחרצת שלא להכיר בקשר ההיסטורי של היהודים לירושלים.

אלא שמאז התקופה ההיא, טיעונים אלו חזרו ונשמעו על ידי רבים מההנהגה הפלסטינית, כולל סאיב עריקאת, יאסר עבד-ראבו ואפילו אבו מאזן. בנאומו בפני העצרת הכללית של האו”ם ב-12 בנובמבר 2008, דיבר סלאם פיאד על הקשר של הנוצרים והמוסלמים לירושלים, אך סירב להכיר בזיקה יהודית כלשהי. ההנהגה הפלסטינית עדיין מעוניינת בהצגת העם היהודי כאוכלוסייה קולוניאליסטית-מתנחלת, בעוד היא שומרת לעצמה את המעמד של הילידים האותנטיים והאוכלוסייה בעלת הליגיטימציה. מסיבה זו, הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד מהווה נדבך חשוב במאמצים דיפלומטיים אלו.

ישראל נכנסת כעת למאבק דיפלומטי חדש לחלוטין, שבו הסיסמאות השחוקות של שנות ה-90 אינן רלוונטיות עוד. במציאות החדשה הזו דיפלומט ישראלי איננו יכול להסתפק עוד בהצהרה, שממשלתו מחויבת לעשיית שלום ול”וויתורים כואבים” ולצפות לתמיכה בזירה הבינלאומית.

ההתמודדות עם הדה-לגיטימציה צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות של ישראל. ישראל זקוקה לצוותים משפטיים בינלאומיים כדי להגן על זכויותיה ובאותה שעה לנהל מתקפה אל מול הפרות החוק הבולטות של החמאס ותומכיו. דו”ח גולדסטון לא ייעלם מעצמו. על ישראל להכין תשובות מוחצות להאשמות המרכזיות ולשווק אותן בצורה פעילה בחו”ל. לבסוף, על נציגיה של ישראל להיות מוכנים להתייחס לזכויותיה ההיסטוריות של עם ישראל בארץ, במקום לברוח מהתמודדות במישור הזה בשל תקינות פוליטית כביכול. אם ישראל לא תגן על זכויותיה, איש לא יעשה זאת במקומה.

המאמר פורסם לראשונה ב”ישראל היום