עבור לתוכן העמוד
Menu

על משמעות ההסכם עם איראן

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית הגישה הצעת פשרה לנושאים ונותנים על העשרת אורניום באיראן. על פי הפשרה המוצעת, יעבור רובו של החומר המצוי בידי איראן מהעשרה עצמית לעיבוד חיצוני ברוסיה ובצרפת, ובעוד שנה ומחצה הוא יוחזר לאיראן אך ורק לצורכי עבודתו של כור מחקר קטן. הפשרה אינה עוסקת בנושא המרכזי של המשא ומתן – מאמציה של איראן להעשיר אורניום במסגרת […]


הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית הגישה הצעת פשרה לנושאים ונותנים על העשרת אורניום באיראן. על פי הפשרה המוצעת, יעבור רובו של החומר המצוי בידי איראן מהעשרה עצמית לעיבוד חיצוני ברוסיה ובצרפת, ובעוד שנה ומחצה הוא יוחזר לאיראן אך ורק לצורכי עבודתו של כור מחקר קטן.

הפשרה אינה עוסקת בנושא המרכזי של המשא ומתן – מאמציה של איראן להעשיר אורניום במסגרת מה שנראה כניסיון להשיג חומר בקיע לשם ייצור נשק גרעיני. עם זאת, להסכם זה, אם ייחתם – והוא עדיין טעון את אישור המעורבים – יש השפעה גדולה על אפשרותה של איראן להשיג נשק גרעיני. זהו הסכם חשוב וקריטי עבור האיראנים משום שהוא מכיר בזכותם להעשיר אורניום, דבר שארה"ב התנגדה לו עד עתה הואיל וברורה היתה לה התוצאה.

מי שמצליח להעשיר אורניום לרמות העשרה נמוכות, כפי שעשו האיראנים עד כה וכפי שמתיר להם הלכה למעשה ההסכם המוצע, יכול "לקפוץ" למדרגה הבאה של העשרה לרמה צבאית בקלות רבה מאוד. האיראנים יכולים לעבור מהעשרה נמוכה להעשרה צבאית בזמן קצר, ובאותם מתקנים ממש, ועם מעט מאוד סימני לוואי היכולים לעורר את תשומת לב העולם לשינוי. ההסכם מכשיר למעשה את השרץ, אך הוא דוחה את יכולת ייצור הנשק לעוד שנה עד שנתיים. במסגרת ההסכם אמורים האיראנים להעביר 75 אחוזים מהאורניום שצברו עד עתה, ויידרשו להם שנה עד שנתיים כדי להגיע לאותה כמות – המספיקה לפצצה אחת!

לכן, מצד אחד מדובר בהישג של ארה"ב. אחמדינג'אד, שעד כה לא הסכים לשום ויתור, נסוג. מקור ההישג בנחישות שהפגינה ארה"ב. מצד שני, כאמור, ההישג עלול להתברר כהישג קצר טווח. כי אם הסכם זה יהיה בסיס להסכם גדול אשר יטפל לא רק בכור המחקר, הקטן יחסית, אלא בכלל המערך הגרעיני של איראן – כלומר, אם ההסכם הגדול יאפשר לאיראן להחזיק מתקני העשרה לגיטימיים – אזי במונחים של משחק שחמט, האיראנים הקריבו חייל אבל הרוויחו מלכה. הם נתנו לאמריקנים דחייה באגירת החומר לפצצה הראשונה כדי לקבל אישור לכך שתהיה להם היכולת לייצר חומרים מתאימים לפצצה גרעינית בעתיד. הנושאים ונותנים מול האיראנים הרוויחו זמן, בעוד האיראנים זכו להישג עקרוני – הכרה בזכותם להעשיר אורניום, אם כי עד רמה מסוימת בלבד.

יש שתי סיבות עיקריות לחולשה המערבית, שלא אפשרה את כיפופה של איראן בנושא העיקרי. הראשונה, החשש ממלחמה קשה. ברור לנושאים ונותנים כי כישלון מוצהר של השיחות עלול להוביל למלחמה באיראן, והם מפחדים ממנה לא פחות מהאיראנים, בייחוד לאחר חוסר ההצלחה בעיראק ועקב הקשיים בלחימה באפגניסטן. הסיבה השנייה היא תסמונת ההישג המיידי, מה שנקרא במקומותינו "הישג עכשיו". שני המרכיבים הללו הניחו מלכודת לפני הנושא והנותן המערבי. המלכודת מסוכנת משום שהיא מוכרת אשליה, שההתפכחות ממנה תעלה בדמים.

מעניין כי המנהיגים לא למדו מהניסיון ההיסטורי. זאת בדיוק היתה טעותם של מנהיגי בריטניה כששמחו להסכם מינכן עם היטלר; זאת היתה טעותו של סטלין בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב – הסכם שנתן להיטלר זמן לשפר את צבאו וחופש פעולה לפעול במערב נגד צרפת. במקרים האלה העדיפו המנהיגים הדמוקרטים שעמדו מול דיקטטורים את הצלחת הרגע והשמחה לנוכח עימות שנעלם לכאורה, על פני המאבק הקשה. מי שהתריע כי הסכמים אלה יביאו למלחמה קשה יותר נחשבו קיצוניים שאינם מבינים את רוח ההסכמה ההדדית.