פרשת דו"ח גולדסטון הייתה באחרונה לסוגיה המרכזית בזירה הפלסטינית. חמאס ניצל את ההחלטה של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן להסכים לדחיית הדיון בדו"ח לשישה חודשים כדי להוביל קמפיין מדיני, תקשורתי ועממי אינטנסיבי, שבמוקדו ניסיון לפגוע פגיעה אנושה ביוקרתו של אבו מאזן והרשות הפלסטינית ברמאללה בראשה הוא עומד כמי ש"בגדו" במחויבותם לעם הפלסטיני וכמחפים על "פושעי המלחמה" הישראלים.
הלחץ המסיבי הוביל את אבו מאזן להודיע רשמית (11 באוקטובר 2009) על החלטתו להורות לשגריר הפלסטיני במועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נווה, להגיש שוב את ההצעה להעביר את דו"ח גולדסטון לדיון במועצת הביטחון של האו"ם, על מנת "שתתקבל החלטה שתאפשר לשפוט את כל מי שעשה פשעים נגד העם הפלסטיני". אבו מאזן הצדיק את החלטתו המקורית שעוררה ביקורת באימוץ גישה פרגמאטית מתחייבת נוכח הערכת המצב של יחסי הכוחות במועצה לזכויות האדם ורצון למנוע אפשרות להכנסת תיקונים או שינויים בנוסח הצעת ההחלטה. מנגד, ח'אלד משעל תקף שוב (11 באוקטובר) את אבו מאזן, טען שהוא איבד כל לגיטימיות לשלטונו כיו"ר הרשות הפלסטינית, קרא לארגון פתח להעמיד הנהגה אחרת ראויה יותר, האשים את הרשות הפלסטינית כסוכנת של ארה"ב וכי שניסתה להציל את ישראל מפני השלכות דו"ח גולדסטון.
עדיין לא שכך האבק מעל "פרשת גולדסטון" הפלסטינית וכבר ניתן ללמוד ממנה את עיקרי המשמעויות המדיניות הרלבנטיות לישראל וליחסי הכוחות בזירה הפלסטינית:
הרשות הפלסטינית הינה יצור דו ראשי המנהל מלחמה פנימית החשובה בשלב זה יותר מאשר המאבק נגד ישראל. חמאס חותר לגדוע את ראשה של ההנהגה הוותיקה של ארגון פתח והרשות הפלסטינית באמצעות הצגתה כ"בוגדת" ו"סוכנת בשירות זרים" על מנת להכשיר את הקרקע לניסיון הפיכה באיו"ש שיביא להשתלטות חמאס בדומה להפיכה ברצועת עזה (קיץ 2007). למערכה הנוכחית חשיבות גם לצורך השגת תמיכה בחמאס בקהילות הפזורה הפלסטינית ובעיקר במחנות הפליטים בירדן, לבנון וסוריה.
קרב האיתנים בין חמאס (מלחמת שמד נגד פתח) וארגון פתח (מלחמת מגן ומאסף) מעמיד בפני העם הפלסטיני נקודת בחירה היסטורית נוספת בין הג'יהאד והמאבק המזוין הבלתי מתפשר לחיסולה של מדינת ישראל לבין "האופציה המדינית" המדברת של ניצול הכלים המדיניים בשילוב "האופציה הצבאית" להשגת היעדים האסטרטגיים במסגרת של תוכנית שלבים. ההבדל הגדול בין השניים טמון בכך שארגון פתח מתמקד בפן הלאומי של הסכסוך עם ישראל ואילו חמאס שהינה חלק מהתנועה העולמית של האחים המוסלמים מטיף ופועל להפוך את הסכסוך לגורם שיאיץ את ההתעוררות והמהפכה האסלאמית בתחילה נגד המשטרים המוגדרים מתונים (ירדן, מצרים, סעודיה) ולאחר מכן נגד המערב, תוך אכיפת שלטון 'השריעה' השולל את הדמוקרטיה וזכויות האזרח.
הדיווחים על שיחות "הפיוס" בין ארגון פתח לחמאס הינן בגדר מראית עין בלבד והן מתקיימות בשל כניעת שני הצדדים ללחץ המצרי. האתגר של חמאס על הרשות הפלסטינית הינו קיומי ומבחינתו של חמאס אין מקום לפשרה אפשרית.
הכניעה של אבו ללחץ האדיר שהופעל עליו מבשרת רעות לישראל. חמאס הוכיח שיש בידיו כוח וטו על כל החלטה מדינית שתתקבל בזירה הפלסטינית וכי לאבו מאזן אין יכולת לקבל הכרעות בעניין פרוצדוראלי פעוט יחסית וקל וחומר בסוגיות המהות הנוגעות לירושלים ולפליטים. הסכם עם אבו מאזן, ובוודאי ללא סילוק משטר חמאס בעזה, עשוי להסתבר כמסמך חסר כל ערך.
שוב הוכח כוחו של ההמון הפלסטיני והערבי ועוצמתה של ההסתה בליבוי של אחדים מאמצעי התקשורת הערביים כשהפעם החיצים היו מכוונים לעבר אבו מאזן. גורמים אלה הוכיחו עצמם בעבר כיעילים בהסתה נגד ישראל, מדינות ערב ונגד אינטרסים מערביים (המהומות בעקבות הקריקטורות של מוחמד) והם מהווים נשק אסטרטגי בידי חמאס ותנועת האחים המוסלמים העולמית בהפצת בשורת המהפכה האסלאמית הרדיקלית.
אירוניה היסטורית עולה מפרשה זו. חמאס, ארגון טרור הגאה במעשי הטרור ובפשעי המלחמה שהוא מבצע והמטיף לרצח עם, קורא למערכת הבינלאומית להעמיד לדין את פושעי המלחמה הישראליים על בסיס דו"ח גולדסטון ואינו חושש כלל מפני הדין הבינלאומי או משמעויות הדו"ח לגביו. הבולטים שב"אבירי זכויות האדם" התובעים למצות את הדין עם ישראל נמנעים מטעמיהם שלהם מלהצביע על טרוף המערכות ו/או לדרוש את העמדת ראשי חמאס לדין על פשעי מלחמה בהתאם לאותו דו"ח גולדסטון.