עבור לתוכן העמוד
Menu

האם שתיקת ארגוני זכויות האדם על הריגת עשרות פלסטינים במסגד ברצועת עזה קשורה לועדת גולדסטון?

ב- 14 באוגוסט 2009 תקפו כוחות “משטרה” של ממשלת חמאס וגדודי אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, את מסגד איבן תיימיה ברפיח, בו נמצאו פעילים חמושים של ארגון “אנסאר ג’ונוד אל-אסלאם” המזוהה אידיאולוגית עם אלקאעדה. בהתקפה נהרגו 28 פלסטינים, נפצעו כמאה אנשים ונגרם נזק כבד למסגד. אירועי אותו יום מתוארים בדו”ח שפרסם ארגון זכויות האדם הפלסטיני PCHR כדלהלן: […]

ב- 14 באוגוסט 2009 תקפו כוחות “משטרה” של ממשלת חמאס וגדודי אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, את מסגד איבן תיימיה ברפיח, בו נמצאו פעילים חמושים של ארגון “אנסאר ג’ונוד אל-אסלאם” המזוהה אידיאולוגית עם אלקאעדה. בהתקפה נהרגו 28 פלסטינים, נפצעו כמאה אנשים ונגרם נזק כבד למסגד.

אירועי אותו יום מתוארים בדו”ח שפרסם ארגון זכויות האדם הפלסטיני PCHR כדלהלן:

“ביום שישי [14 באוגוסט 2009] בשעה 13:00 לערך הכריז שיח’ עבד אל-לטיף מוסא, האימאם של מסגד איבן תיימיה בשכונת ברזיל ברפיח, בעת שנשא את דרשת יום השישי על לידתה של אמירות אסלאמית וקרא לציבור להישבע אמונים בו ובקבוצתו אותה כינה “החיילים של תומכי אללה” [אנסאר ג’ונוד אללה]. שיח’ מוסא גם מתח ביקורת על הממשלה בעזה ואיים להיאבק בה אם היא תנסה לפרוץ למסגד ולהשתלט עליו.

קודם לנשיאת הדרשה הוצבו כוחות מסיביים של פעילים בגדודי עיז א-דין אל-קסאם בקרבת המסגד. בסיום התפילה, עזבו המתפללים בשקט את המסגד. ואולם, עשרות פעילים של הקבוצה החמושה נשארו במסגד עד תפילת אחר הצהריים (בערך בשעה 16:30). זמן קצר לאחר השעה 17:00, הכוחות שצרו [על המסגד] הורו לכל אלה שהיו במסגד להיכנע. בני משפחה של אחדים מאלה שהיו במסגד התערבו וביקשו שקרוביהם יצאו מהמסגד. חלק מהם הסכימו לבקשה ויצאו מחוץ למסגד. מיד לאחר מכן, חמושים פתחו באש מתוך המסגד לעבר פעילים של גדודי אל-קסאם וקציני משטרה. כתוצאה מכך, פרץ עימות רווי דמים בין שני הצדדים והוא נמשך עד יום שבת בשעה 06:00. לפחות 28 אנשים נהרגו, כולל 5 שטרם זוהו [נכון למועד פרסום ההודעה ע”י PCHR]. בהרוגים 3 אזרחים, 3 קציני משטרה, 3 פעילים בגדודי אל-קסאם ו- 8 פעילים בקבוצה החמושה, ובכללם מנהיגה השיח’ עבד אל-לטיף מוסא. לפחות 100 אנשים נוספים נפצעו.

פעילים של גדודי עיז א-דין אל-קסאם וקציני משטרה שלטו על המסגד וסביבתו. צוות חילוץ עדיין נמצא תחת ההריסות של שני בתים הצמודים למסגד והשייכים לשיח’ מוסא ומשפחת לאפי, שם נמצאה גופתו של מוסא.

המשטרה עצרה לפחות 100 אנשים החשודים כחברים בקבוצה החמושה ובהם מספר אנשים פצועים. המשטרה סגרה את האזור ואת האזור שבסביבת בית החולים הראשי בעיר ומנעה גישה של עיתונאים [למקום]”.[1]

סרטוני וידיאו שצולמו בסתר תיעדו קטעים מרכזיים של תקיפת המסגד ע”י משטרת ממשלת חמאס וגדודי אל-קסאם, ובהם ניתן להבחין בהתרחשויות הבאות:[2]

  • ירי מסיבי ממושך של מקלעים כבדים בינוניים ונשק קל לעבר המסגד כולל הצריח.
  • שיגור מספר פצצות נ”ט (נגד טנקים, ככל הנראה מסוג RPG) לעבר המסגד.
  • הנצורים במסגד מנצלים את מערכת הכריזה על מנת לפנות לכוחות חמאס בבקשה לקבל סיוע רפואי כדי לטפל בפצועים. קריאתם נענית בירי מסיבי.
  • הנצורים פונים שוב והפעם בתחינה שאללה יעניק תבונה ושיקול דעת לכוחות חמאס היורים על מסגד.
  • קבוצת חמושים במדים הנמנים על כוחות חמאס (כפי הנראה המשטרה) נראים עומדים סמוך לאחת הפינות של המסגד ועימם מספר אנשים, ככל הנראה נצורים שהסגירו עצמם. המצלמה מתעדת פעולות הנראות כהכאה של אנשים אלה ולאחר מכן התמונה שצולמה בסתר נקטעת. צילום הזירה לאחר מכן מגלה באותו מקום מספר גופות ירויות סמוך לפעילים החמושים של חמאס. לטענת ארגון “אנסאר ג’ונוד אל-אסלאם” אנשים אלה הוצאו להורג בידי משטרת ממשלת חמאס וגדודי אל-קסאם.

כיצד הגיבו ארגוני זכויות האדם על התקפת חמאס את המסגד ברפיח?

ארגון בצלם שותק

ארגון בצלם לא התייחס כלל לאירוע. באתר האינטרנט של הארגון לא פורסמה הודעה רשמית בנושא ובדיקה במנועי החיפוש לא נמצאה התייחסות של ראשי הארגון לפעולת חמאס. יש לציין, כי ארגון בצלם ממשיך לעקוב אחר מצב זכויות האדם ברצועת עזה ולבקר את ישראל באופן שיטתי ועקבי בטענה החוזרת ונשנית, ולפיה “ישראל… על אף השלמת תכנית ה”התנתקות… ממשיכה לשלוט אפקטיבית בהיבטי חיים רבים ברצועה… [ו]היקפה של שליטה זו מטיל על ישראל אחריות לביטחונם ולרווחתם של תושביה הרצועה, על פי דיני הכיבוש המעוגנים באמנות האג וג’נבה. ללא קשר לשאלת מעמדה המשפטי של רצועת עזה, מחייבים המשפט ההומניטארי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי את ישראל להגן על אזרחים בזמן סכסוך מזוין, לספק הגנה לפצועים ולחולים, למנוע הידרדרות במצב ההומניטארי ולאפשר מעבר של משלוחי תרופות חיוניים וקיום רמת בריאות נאותה”. [3]

על בסיס תפיסתו זו פרסם ארגון בצלם הודעה רשמית (1 ביולי 2009) המותחת ביקורת משתמעת על מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית בהנהגתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בגין מותו של עציר פלסטיני בבית חולים בחברון. ארגון בצלם קרא לרשות הפלסטינית לחקור את נסיבות המוות, למצות את הדין עם האחראים ולקבוע נהלים ברורים בכל הנוגע ליחס לעצירים, שתעוגן בהם החובה לשמור על שלומם ויובהר בהם האיסור המוחלט על עינויים. [4]  הודעה זו מגבירה עוד יותר את התמיהה על אמות המידה על פיהן פועל ארגון בצלם. מדוע מצא במלם לנכון לפרסם הודעה על מות פלסטיני שהיה במשמורת מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בחברון (השייכים לפתח), ולעומת זאת בחר ארגון בצלם להחריש על מתקפת כוחות המשטרה הפלסטינית ברפיח (השייכים לחמאס) בה נהרגו 28 פלסטינים?

ארגון אמנסטי מחריש

אתר האינטרנט של ארגון אמנסטי, שפרסם עשרות דו”חות ביקורתיים ביותר על ישראל מתחילת השנה, נעדר אף הוא כל התייחסות לתקיפת המסגד ברפיח על ידי חמאס, על אף שעבר חודש וחצי מאז ההתרחשות. לעומת זאת, מצא אמנסטי לנכון לפרסם ב-10 בספטמבר 2009 הודעה רשמית המגנה את כוחות הביטחון המצריים על ירי למוות של 4 מסתננים שניסו לחצות את הגבול המצרי לישראל.[5] אמנסטי מציין, כי לפחות 28 תושבי סודאן ואריתריאה נורו למוות ורבים אחרים נפצעו מירי כוחות הביטחון המצריים כאשר ניסו להסתנן משטח מצרים לישראל בשנת 2008 ו- 11 נוספים נהרגו בנסיבות דומות מתחילת 2009. הריגתם של 39 המהגרים הבלתי חוקיים שלא היוו כל סכנה ביטחונית אינו מוגדר על ידי ארגון אמנסטי כ”פשע מלחמה” שבוצע ע”י הכוחות המצריים המצריך להעמיד את האחראים לדין בבית הדין הבינלאומי, ובמיוחד לאור העובדה, שארגון אמנסטי עצמו מדגיש, שעד עתה לא ננקטו כל צעדים משפטיים במצרים נגד האחראים להרג השיטתי.

בניגוד מוחלט ליחס המחמיר הננקט על ישי הארגון כלפי ישראל, נוהג אמנסטי במצרים בכפפות של משי בנוגע למה שהוא עצמו מגדיר כמצב בו ניתנו לכוחות המצריים הנחיות שהן בבחינת “רישיון להרוג”. וכך מנסח אמנסטי את פנייתו לממשלת מצרים: “[ארגון] אמנסטי הבינלאומי קורא לרשויות המצריות לפתוח בחקירה במקרי ההרג סמוך לגבול של מהגרים, פליטים ומבקשי מקלט, להבהיר את הנסיבות הספציפיות בהן מונחים קציני הביטחון בגבול לפתוח באש ולהבטיח שהם עולים בקנה אחד עם הסטנדרטים של זכויות האדם הבינלאומיות”.

לא זו אף זו, ארגון אמנסטי רומז בדבריו שישראל היא האחראית למדיניות האצבע הקלה על ההדק שנוהגת מצרים(!). וכך נכתב בהודעת הארגון: “השימוש בכוח קטלני, אשר החל באמצע 2007, הינו כנראה פועל יוצר של לחץ ישראלי על מצרים להפחית את זרם התושבים העוברים ללא אישור את הגבול לתוך שטחה”. אמנסטי אינו מביא כל תימוכין לטענה/השערה זו שהעלה על אף חומרתה וניסיונו להדביק לישראל אחריות עקיפה להריגתם של עשרות פליטים מאפריקה בידי כוחות הביטחון המצריים.

ארגון “משמר זכויות אדם” ממלא פיו מים

בצרוף מקרים מפתיע (ואולי לא מפתיע כלל) בחר ארגון “משמר זכויות האדם” (Human Rights Watch) להתעלם אף הוא מתקיפת חמאס את המסגד ברפיח ולהתייחס בהודעה מיוחדת להריגת ארבעת המסתננים על ידי כוחות הביטחון המצריים. וגם הוא רמז במשתמע בדרכו שלו שישראל קשורה בדרך זו או אחרת לאצבע הקלה של כוחות הביטחון המצריים. בהודעה רשמית שפרסם (10 בספטמבר 2009)[6] טרח הארגון להדגיש כי “מעשי ההרג האחרונים התרחשו אך מספר ימים לפני שנשיא מצרים חוסני מובארק היה אמור להיוועד עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בקהיר”. פרט מידע זה אינו רלבנטי כלל להריגת ארבעת המסתננים בידי כוחות הביטחון המצריים. נראה, כי “משמר זכויות האדם”, בחר לציין פרט מידע זה על מנת להראות קשר אפשרי ולרמוז כי הדבר קשור ליחסים הבילטראליים ולדאגה הישראלית מפני ההסתננות של פליטים מגבול מצרים.

יתר על כן, ארגון “משמר זכויות האדם” נוקט בגישה תמוהה ביותר המעלה ספק באשר למחויבותו הכנה, כפי שהוא מייחס לעצמו, לזכויות האדם. הארגון תיעד לטענתו 31 מקרים של הריגת פליטים בידי הכוחות המצריים וכן התבטאויות פומביות בוטות של מפקד אזור סיני מוחמד שושה המצדיק בפה מלא את מדיניות הירי לעבר הפליטים. ג’ו סטרוק, סגן מנהל של אזור המזרח התיכון ב”משמר זכויות האדם” הגדיר בהודעת הארגון את מדיניות זו כ”רוטינה של הפעלת כוח קטלני נגד מהגרים בלתי חמושים ומבקשי מקלט פוטנציאלים”, וציין כי היא “עשויה להיות הפרה חמורה של הזכות לחיים”.

יחד עם זאת, ארגון “משמר זכויות האדם” לא הגדיר את המדיניות המצרית של הרג מכוון של מסתננים כ”פשע מלחמה” ואף לא קרא או דרש מממשלת מצרים לחקור את הריגתם של עשרות מסתננים ולהעמיד לדין את האחראים, וקל וחומר לא הועלתה דרישה להעמיד את מפקד סיני וקצינים וחיילים אחרים לדין בבית המשפט הבינלאומי על פשעי מלחמה. בניגוד מוחלט ליחס המחמיר הננקט כלפי ישראל, כל אשר ביקש ארגון “משמר זכויות האדם” משלטונות מצרים הינו “לשים קץ לאלתר למעשי ההרג הבלתי חוקיים של מהגרים ומבקשי מקלט”, לבחון את צרכיהם להגנה ולאפשר לסוכנות האו”ם של הפליטים UNHCR גישה לכל מבקשי המקלט המוחזקים על ידי  מצרים. ואגב כך, ארגון “משמר זכויות האדם” בהודעתו העוסקת בירי של כוחות הביטחון המצריים שרבב שוב את ישראל לנושא ובהרחבה יתירה, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על ישראל בשל יחסה למסתננים.

האם שתיקת ארגוני זכויות האדם קשורה לעיתוי פרסום דו”ח גולדסטון?

ניתוח האירוע מעלה תובנות רבות על דרך הפעולה של שלטונות חמאס ברצועת עזה, על פשעי המלחמה שהם מבצעים גם נגד בני עמם ועל הזיקה ההדוקה בין כוחות הביטחון הרשמיים של ממשלת חמאס לזרוע הטרור של חמאס גדודי עיז א-דין אל-קסאם, כמפורט להלן:

  • דפוסי הפעולה של כוחות המשטרה הפלסטינית באירוע תקיפת המסגד מלמדים, כי מדובר בכוח לוחם לכל דבר ועניין.
  • כוחות המשטרה שיתפו פעולה עם גדודי אל-קסאם בפעולה בעלת אופי ביטחוני צבאי מובהק.
  • מרבית ההרוגים באירוע מקרב גדודי אל-קסאם היו שוטרים במשטרה הפלסטינית.
  • כוחות המשטרה של חמאס תקפו מסגד שהינו מקום קדוש למוסלמים.
  • כוחות המשטרה של חמאס ביצעו ירי מסיבי (כולל מקלעים כבדים ונ”ט) באזור מיושב בצפיפות תוך סיכון (וסביר גם פגיעה) בחפים מפשע.
  • כוחות המשטרה של חמאס מנעו גישה של כוחות הצלה לסייע לנצורים במסגד שנפצעו למרות תחינותיהם במערכת הכריזה.
  • קיים חשד חמור שכוחות המשטרה של חמאס ביצעו הוצאות להורג של אנשים אשר הסגירו עצמם לידי המשטרה.
  • כוחות המשטרה של חמאס מנעה כיסוי עיתונאי של האירוע והגעת הפצועים לבתי חולים, ובכך פגעו באופן חמור בחופש העיתונות וניסו להסתיר את פשעי המלחמה שבוצעו.
  • על הפעולה פיקדו קצינים בכירים במשטרה הפלסטינית וממשלת חמאס האחראית על הפעלת המשטרה באמצעות משרד הפנים הצדיקה אותה בלב שלם.
  • במסגד איבן תיימיה היו חמושים, ובכלל פעילים הנושאים חגורות נפץ.

בפרשת תקיפת מסגד איבן תיימיה נמצאים כל המרכיבים לפשע מלחמה ושמות האחראים ידועים היטב. הם אינם מסתתרים, אלא נהפוך הוא גאים ומצדיקים את הפעולה. אירוע זה עולה בקנה אחד עם טענות ישראל באשר לדפוסי הפעולה של חמאס וארגוני הטרור האחרים במבצע עופרת יצוקה, ובכללם: שימוש במסגדים על ידי ארגוני הטרור ונוכחות חמושים בהם וירי של ארגוני הטרור באזורים פלסטיניים מיושבים תוך זלזול בחיי התושבים הפלסטינים, היות מנגנוני הביטחון של חמאס כוח לוחם הקשור בטבורו לזרוע הצבאית.

ההתקפה של כוחות חמאס על המסגד ברפיח זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב בתקשורת הבינלאומית והישראלית ועדויות, כולל מצולמות, שודרו באמצעי התקשורת (אינטרנט, עיתונות, טלוויזיה, רדיו). הדיווחים הגיעו לעיניהם ואוזניהם של שלושת ארגוני זכויות האדם – בצלם, אמסנטי ו”משמר זכויות האדם”, ואולם אלה בחרו במפגיע להתעלם מאירוע חמור זה בו מצאו את מותם של 28 פלסטינים ונפצעו כמאה. מדוע נהגו כך? מדוע כולם כאיש אחד החרישו? האם תיאמו עמדותיהם? האם תפיסה משותפת מנחה אותם? האם קיים קשר לעיתוי של פרסום דו”ח ועדת גולסטון על מבצע עופרת יצוקה, שהיה צפוי להתפרסם בסמיכות זמנים לאירוע? אין בידי תשובות לשאלות אלה וראוי שארגוני זכויות האדם יבהירו את עמדתם. מכל מקום, שתיקתם המתמשכת והתמוהה (עד עתה חודש וחצי!) של ארגוני זכויות האדם מטילה צל כבד על יושרתם ואמות המידה המנחות אותם ומחייבות לבדוק בדקדקנות את מהימנות ההאשמות שהם מטיחים בישראל חדשות לבקרים.