עבור לתוכן העמוד
Menu

70 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה השנייה

מלחמת העולם הראשונה החריבה את העולם הישן ואילו מלחמת העולם השנייה, שהחלה לפני 70 שנה והסתיימה ב1945, הביאה בסופה את העולם החדש. המלחמה השנייה פרצה, בין השאר, משום שלאחר הריסת העולם הישן, שעמד על כנו כ100 שנים, לא בנתה המערכת העולמית כלים לטיפול בבעיות העולם המודרני. לא היה מי שיטפל ולא היה ברור איך לטפל […]

מלחמת העולם הראשונה החריבה את העולם הישן ואילו מלחמת העולם השנייה, שהחלה לפני 70 שנה והסתיימה ב1945, הביאה בסופה את העולם החדש.

המלחמה השנייה פרצה, בין השאר, משום שלאחר הריסת העולם הישן, שעמד על כנו כ100 שנים, לא בנתה המערכת העולמית כלים לטיפול בבעיות העולם המודרני. לא היה מי שיטפל ולא היה ברור איך לטפל באתגרים החדשים שבפניהם ניצב העולם ערב המלחמה. האתגרים נבעו מכך שהדיקטטורים החדשים, שעלו לגדולה אחרי המלחמה הראשונה, הציבו איום לא מוכר – מלחמה בשם אידיאולוגיה רצחנית, ללא התחשבות בכללי ההתנהגות המקובלים בין מדינות. את האתגר העמידו במקביל הפשיסטים באיטליה, הנאצים בגרמניה והמיליטריסטים ביפן ואיש לא היה מוכן או רצה לעמוד מולם. לא היה שום ארגון בינלאומי שיכול היה לטפל בבעיות והמדינות החזקות לקו בחולשה.

ארה”ב הובלה על ידי נשיא אידיאליסטי, שיצא ממשבר כלכלי חמור והעדיף להישאר מרוחק. הוא סירב להתעמת עם קונגרס שפחד ממעורבות מעבר לים ולכן לא עשה דבר. החברה הבריטית, שהאליטה שלה היתה נכונה להידבר עם דיקטטורים ואף להיכנע לדרישותיהם ובלבד שלא להיגרר לעוד מלחמה נוראית, התקפלה בפני כל דרישה של השליט הגרמני. כך נולד הסכם מינכן.

ובמזרח, רוסיה הקומוניסטית, שהגיעה להסכם עם העריץ ששלט בגרמניה, ביקשה לדחות את המלחמה ולהרוויח זמן משום שלא סמכה על כושר העמידה ועל רצון הלחימה של המדינות הדמוקרטיות. מה גם שבמהלך חסר היגיון השמידה את מיטב מפקדיה נוכח שלטונו של סטלין חסר יכולת השיפוט המוסרית או המדינית.

אין ספק כי הסכם מינכן עם בריטניה וההסכם בין שרי החוץ של גרמניה ורוסיה (ריבנטרופ-מולוטוב) סללו את הדרך להיטלר בבואו לנסות להשתלט על העולם. יותר משהיה אמיץ ונועז – היו יריביו של היטלר, הדמוקרטים והעריצים, פחדנים וחדלי אישים. בלטו בכך דווקא הבריטים, שהפרו בכניעתם לדרישות היטלר בהסכם מינכן את האמון החיוני שדרוש היה לכריתת ברית בין רוב מדינות אירופה ורוסיה נגד גרמניה.

אבל כשפרצה המלחמה בין בעלות הברית לנאצים, ניצחו בעלות הברית. ארבעה גורמים הביאו לכך: הנחישות הבריטית אחרי שנכשלו ניסיונותיהם לפייס את החיה הנאצית. בחירתו של צ’רצ’יל לראש ממשלה הביאה למהפך; הגיאוגרפיה של רוסיה והנחישות של תושביה להילחם באויב הנאצי שפלש לארצם לאחר שהפר את הסכם מינכן; המשאבים שארה”ב החלה להזרים עוד בטרם הצטרפותה למלחמה וביתר שאת לאחר שהצטרפה (שלא ביוזמתה אלא רק אחרי שהותקפה על ידי יפן ואחרי שהיטלר הכריז עליה מלחמה). הגורם הרביעי טמון ביוהרה של היטלר, מוסוליני וההנהגה היפנית, שלא עמדו על מגבלותיהם וחשבו כי הם יכולים לכפות את רצונם על המציאות.

המלחמה הייתה אכזרית מכל קודמותיה והפילה יותר חללים מכל מלחמה קודמת. בלטה בה שטניות מיוחדת ביחס של הנאצים הגרמנים ובעלי בריתם הרבים באירופה ליהודים ולצוענים. עבור שני עמים חסרי מולדת אלה בנתה המדינה הגרמנית תעשיית השמדה בקנה מידה מפלצתי. בכל מקום שאליו הגיע הצבא הגרמני, נחרץ גורל היהודים והצוענים להשמדה. הנאצים הצליחו במלאכתם בין השאר כי בעלות הברית, בהובלת ארה”ב, בריטניה ורוסיה הסובייטית, לא עשו שום מאמץ כדי לעצור או להשהות את מכונת הרצח הנאצית, והיה בכוחן לעשות זאת לפחות בשנה וחצי האחרונות של המלחמה. התוצאה הנוראית היא כי שליש מבני העם היהודי, שישה מיליון, כמספר היהודים החיים כיום במדינת ישראל, הושמדו.

מהמלחמה ומסופה אפשר להפיק לקחים רבים, אך אם יש לקח אחד חשוב הוא טמון בכך שאם בראש מדינות עוינות עומדים דיקטטורים המחזיקים באידיאולוגיה של השמדה, ואם גם יש להם היכולת לעשות זאת, מן הראוי להתייחס ברצינות לכוונותיהם ולדבריהם. מי שלא יילחם בעריצים אלה בעודם מתכוננים למלחמה ייאלץ לעשות זאת מאוחר יותר, בתנאים קשים יותר, כאשר יבחר האויב את הזמן הנוח לו.

המאמר פורסם לראשונה ב”ישראל היום