הפילוג ברשות הפלסטינית בין פתח לחמאס אינו יורד מסדר היום והניסיונות לאחד את הפלסטינים אינם נפסקים. אולם, בחינת המצב במזרח התיכון בכללותו מגלה לנו שהפילוג בקרב הפלסטינים איננו יוצא דופן וכי המזרח התיכון כולו עובר למעשה תהליכים דומים. עיראק למשל כבר מחולקת כמעט רשמית בין השיעים בדרום, הבדואים הסונים במרכז והאוטונומיה הכורדית בצפון. סודאן מפולגת בין הדרום הנוצרי לצפון המוסלמי, כאשר על כך נוספה כעת גם סוגיית דרפור – פילוג בתוך המוסלמים, בין השחורים לערבים. תימן שומרת בקצות ציפורניה על האחדות בין הדרום לצפון, כאשר בצפון מתחוללת מלחמה נוספת בין השיעים לסונים. בסעודיה המיעוט השיעי, שמרוכז לאורך המפרץ הפרסי, דורש התבדלות וגוברות המתיחויות בין השיעים לשלטון המרכזי בריאד. מצב דומה קיים כמעט בין כל האמירויות הערביות לאורך המפרץ הפרסי.
לנוכח המצב במדינות אלה, שבהן גורמי ההתפלגות גוברים על גורמי היציבות, ישנם פילוגים פוטנציאלים במדינות ערביות נוספות כמו לבנון וסוריה. בסוריה השלטון שומר על הפסיפס המנומר של העדות והדתות ביד של ברזל והמצב השברירי בלבנון ידוע לכל. על רקע זה, הפילוג בין הפלסטינים הוא יותר הכלל מאשר היוצא מן הכלל.
לעומת המצב הזה, ישנן שתי מדינות השומרות על יציבותן: מצרים וירדן. מצרים, בגלל גיבושה ההיסטורי בן אלפי השנים וירדן, בגלל היציבות שהמשטר ההאשמי מעניק לאזרחים, חרף המתיחויות הפנימיות.
מדוע גורמי הפילוג התחזקו בעת האחרונה? קודם כל בגלל חולשת הממשלות המרכזיות. הדבר בולט במיוחד ברשות הפלסטינית. שנית, בעקבות התחזקות גורמי האסלאם, המעדיפים את עקרון הח'ליפות על עקרון הנאמנות למדינות שהוקמו על ידי "האימפריאליזם האירופי" ורעיון המדינה הלאומית, שהוא פועל יוצא של הסכמי סייקס פיקו בין אנגליה לצרפת שמאבדים מיוקרתם.
יש לשים לב לדרך שבה סוריה מנסה לשמור על יציבותה ולמנוע את התפוררותה. מצד אחד, היא שומרת בקנאות על "האויב הציוני" על מנת ללכד את תשומת הלב לאויב חיצוני. מצד שני, היא מגבירה את מעורבותה בלבנון כדי למנוע מהפלגנות הלבנונית להתפשט לתחומה. שלישית, יש לשים לב שגם תוכניתה להתחמש בנשק גרעיני ובארסנל בלתי קונבנציונלי קשור גם לעניין זה. סוריה רוצה ליצור אינטרס בינלאומי לשמור על יציבות שלטונה, שמה אם תתפורר ייפול נשק גרעיני או נשק מסוכן אחר לידי קבוצות טרוריסטיות. מכאן גם אפשר ללמוד על המצב באיראן. איראן גם היא פסיפס מנומר של עמים , שבטים ודתות והפרסים הם למעשה מיעוט בתוך הפסיפס הזה. על מנת ללכד את כולם, איראן זקוקה ל"אויב הציוני". היא חייבת לנקוט מדיניות אגרסיבית אזורית כדי להרתיע גורמים זרים מלבחוש בתוכה ולפורר אותה מבפנים.
