עבור לתוכן העמוד
Menu

ההתפתחויות האחרונות בתכנית הטילים האיראנית

  מבחינת סך הישגיה של איראן בתחום פיתוח הטילים במהלך השנתיים האחרונות, ניתן ללמוד כי השלכות פעילותה עשויות להתרחב מעבר למזרח התיכון. בעוד שמנקודת מבט ישראלית-הגנתית, האיום נשאר פחות או יותר זהה, הגיע הזמן שגם אלו החיים מחוץ למזרח התיכון יתחילו להכיר בהשלכות הפוטנציאליות המשמעותיות של תכנית הטילים האיראנית. לקריאת המאמר המלא באנגלית, לחצו כאן. לצפייה במפת […]

 

מבחינת סך הישגיה של איראן בתחום פיתוח הטילים במהלך השנתיים האחרונות, ניתן ללמוד כי השלכות פעילותה עשויות להתרחב מעבר למזרח התיכון. בעוד שמנקודת מבט ישראלית-הגנתית, האיום נשאר פחות או יותר זהה, הגיע הזמן שגם אלו החיים מחוץ למזרח התיכון יתחילו להכיר בהשלכות הפוטנציאליות המשמעותיות של תכנית הטילים האיראנית.

לקריאת המאמר המלא באנגלית, לחצו כאן.

לצפייה במפת האיומים האסטרטגיים במזרח התיכון, לחצו כאן.

לצפייה במצגת שליוותה את הרצאתו של עוזי רובין, לחצו כאן.

ההשקעה האיראנית בטכנולוגיה גרעינית ובטכנולוגיית טילים

מבחינת סך הישגיה של איראן בתחום פיתוח הטילים במהלך השנתיים האחרונות, ניתן ללמוד כי השלכות פעילותה עשויות להתרחב מעבר למזרח התיכון. עד עתה, התכניות האיראניות התאימו רק לתרחיש מקומי. עם זאת, התפתחויות שאירעו לאחרונה עשויות ללמד, אם לא על כוונה, אז לפחות על יכולתם של האיראנים להרחיב את תכנית הטילים שלהם למטרות פוטנציאליות שנמצאות מעבר למזרח התיכון.

האיראנים אוהבים להראות את הכלים שלהם במצעדים פומביים. במהלך המצעד הגדול שערך הצבא האיראני ב- 2008, הוא הציג לראווה רובים וארטילריה שנרכשו לפני 1979, תקופת שלטון השאה, וטנקים סובייטים משנות ה- 50 מסוג T55. אין ספק שהאיראנים לא משקיעים כסף רב בכוחות הקרקעיים או ברכישת כלי חימוש חדשים.

במהלך המפגן האווירי, כ- 220 מטוסים חגו מעל טהראן, אבל היו אלה מטוסים מסוג F5 מתוצרת ארצות הברית שנרכשו בתקופת השאה, מטוסי מיראז’ F1 ומטוסים עיראקים שהובאו לאיראן בזמן מלחמת המפרץ. מטוס הקרב המודרני ביותר שהשתתף במפגן היה מיג 29 משנת 1992.

מכאן, שאיראן לא משקיעה כספים גם בכוחות האוויר. לאן הולך הכסף? לטכנולוגיות גרעין ולטילים. האיראנים יכולים להשתמש באי-אילו תירוצים כדי לומר שהכל נועד למטרות שלום, אבל העובדה היא שהתקציבים הגדולים ביותר שלהם מיועדים לטכנולוגיות גרעין וטילים.

ההתקדמות המרשימה של המהנדסים האיראנים

בשנת 1988, הטילים היחידים שהיו ברשות האיראנים היו טילים מסוג “סקאד B” ו”סקאד C.” כעבור עשר שנים, עמד לרשותם טיל ה”שיהאב 3″ המבצעי הראשון. האיראנים קנו את השיהאב, טיל בעל טווח פגיעה של 1300 ק”מ, ואת פס הייצור שלו מצפון קוריאה. כיום ניתן לראות שהאיראנים בונים מבנים תת-קרקעיים עבור טילי השיהאב על מנת לשמור על כושר הישרדותם.

לאיראנים יש היום את היכולת לקחת טיל לא מונחה כמו הזילזל, בו מחזיק גם ארגון החזבאללה, ולהפוך אותו לטיל מונחה בעל טווח פגיעה של 200 ק”מ. מדובר בפרויקט איראני מקורי, אותו לא ניתן למצוא בשום מקום אחר.

עד לאחרונה, שימשה צפון קוריאה כמקור הטכנולוגיה עבור איראן. בשנות ה- 90 ובתחילת שנות ה- 2000, איראן החזיקה בטילים מתוצרת צפון קוריאנית כמו ה”נו-דונג”, ה”שיהאב 2″ וה”שיהאב 3″. עם זאת, מתצפיות אחרונות ניתן ללמוד כי הקשר בין הטכנולוגיה האיראנית לטכנולוגיה הצפון קוריאנית אינו הדוק כבעבר, וכי התלמידים עלו על מוריהם. האיראנים הגיעו לרמת מיומנות שניתקה אותם מהצפון קוריאנים, ובמקרים מסוימים, הם אף עולים על הצפון קוריאנים. בימים אלה האיראנים מתכננים להשיק טיל שצפון קוריאה לא מחזיקה בארסנל שלה, ולכן יש סיכוי שהקשר בין שתי המדינות הולך להתהפך. איראן עשויה להפוך משוק הקולט סחורה צפון קוריאנית למייצאת של טכנולוגיות טילים מתוצרת עצמית.

פריצת הדרך האיראנית: טיל דלק יציב

ב- 19 במאי, 2009, פרסם מכון “מזרח-מערב” דו”ח שנקרא “פוטנציאל הגרעין והטילים של איראן: הערכת איום משותפת של מומחים טכניים מארצות הברית ומרוסיה”. בדו”ח נטען כי “אין מידע מהימן כרגע בנוגע למאמציה של איראן לפתח מנועי רקטות יציבים”. ביום שלמחרת, האיראנים שיגרו בהצלחה טיל דלק מסוג “סג’יל”.

ההיבט המרשים בעניין זה הוא קצב הפיתוח. בשנת 2005, שמענו לראשונה על בואו של ה”סג’יל”. שיגורו הראשון אירע 30 חודשים לאחר סיום פיתוחם של חומרי ההנעה.

תכנית החלל של איראן מרשימה אף יותר. המהנדסים והמנהלים יודעים היטב את מלאכתם ויש להם את התשתית הדרושה להשלמת המשימה. האיראנים ערכו שישה מבדקים גדולים של טילים רב-שלביים במשך שנה וחצי על ידי שני צוותים שונים, עם כל הכלים ומערכות הבקרה הדרושים. נראה כי כאשר הם ניצבים בפני אתגר, הם מסוגלים להתמודד איתו בהצלחה.

כניסתה של אירופה לטווח הפגיעה של הטילים האיראנים

באחד מנאומיו, ציין שר ההגנה האיראני שני טילים: ה”קאדר 1″, בעל טווח פגיעה של 2000 ק”מ, וה”סג’יל”, בעל טווח של למעלה מ- 2000 ק”מ. ההבדל הוא משמעותי שכן טווח פגיעה של פחות מ- 2000 ק”מ לא מהווה איום על אירופה.

שבועיים לאחר פרסום הדו”ח של מכון “מזרח-מערב”, פרסם טד פוסטול מאוניברסיטת MIT, אחד ממחברי הדו”ח, תוספת לממצאים. בהתבסס על המידע שהציג, ההערכות מראות שלסג’יל יש למעשה טווח של כ- 2500 ק”מ. בטווח שכזה, הטיל עשוי להגיע לשש מדינות החברות באיחוד האירופי: פולין, סלובקיה, רומניה, הונגריה, בולגריה ויוון. שטחו של אזור השיגור שבעיר תבריז באיראן הוא כ- 50 אלף קמ”ר, בערך בגודלה של אזרבייג’אן. האזור מלא בהרים, עמקים וקניונים. ניתן להסתיר בו אלפי טילים בליסטיים עם סיכוי טוב שהן ישמרו על כשירותם.

איראן שוקדת על כמה תכניות טילים ועל תכנית חלל בקצב קדחתני. אף מדינה אחרת, מלבד סין אולי, אינה פועלת במרץ שכזה. למרות כל הסנקציות, האיראנים, שנמצאים בעסק כבר 20 שנה, הצליחו להשיג את כל התשתית הדרושה לייצור טילים מתקדמים ולפיתוח המסגרת הטכנולוגית המתאימה.

המרחק בין איראן לישראל נותר ללא שינוי ללא קשר לסוג הטילים שאיראן מפתחת. מנקודת מבט ישראלית-הגנתית, האיום נשאר פחות או יותר זהה, בין אם מדובר בטיל “שיהאב 3″ או ב”סג’יל”. ואולם, בעוד ישראל שומרת על דריכות, הגיע הזמן שגם אלו החיים מחוץ למזרח התיכון יתחילו להכיר בהשלכות הפוטנציאליות המשמעותיות של תכנית הטילים האיראנית.

עוזי רובין, חתן הפרס לביטחון ישראל לשנת 1996, היה מעורב במחקר ופיתוח צבאי במשך כמעט 40 שנה. בין השנים 1999-1991 הוא כיהן כראש מנהלת משרד הביטחון, במסגרתה פותחה מערכת ההגנה מפני טילים של ישראל. הדברים לעיל לקוחים מתדרוך שהעביר רובין לעיתונאים ודיפלומטים זרים במרכז הירושלמי ב- 6 באוגוסט, 2009.