עבור לתוכן העמוד
Menu

משחרור אסירים למימון סעודי: כיצד בגד ארגון Human Rights Watch בייעודו המקורי

לארגון זכויות האדם Human Rights Watch יש היסטוריה ארוכה של שימוש במניפולציות ציניות. עם זאת, החשיפה האחרונה כי הארגון מקבל תמיכה כספית מסעודיה, אחת ממפרות זכויות האדם הגדולות בעולם, מוכיחה שהפעם הלך הארגון צעד אחד רחוק מדי. ארגון Human Rights Watch נוסד ב- 1978 בניו יורק במטרה לקדם את שחרורם של דיסידנטים בברית המועצות ובמזרח אירופה. […]


לארגון זכויות האדם 
Human Rights Watch יש היסטוריה ארוכה של שימוש במניפולציות ציניות. עם זאת, החשיפה האחרונה כי הארגון מקבל תמיכה כספית מסעודיה, אחת ממפרות זכויות האדם הגדולות בעולם, מוכיחה שהפעם הלך הארגון צעד אחד רחוק מדי.

ארגון Human Rights Watch נוסד ב- 1978 בניו יורק במטרה לקדם את שחרורם של דיסידנטים בברית המועצות ובמזרח אירופה. רבים מאסירי הגולאג, בהם אנטולי (שהפך בינתיים לנתן) שרנסקי, הכירו בתפקיד שמילא HRW בשחרורם. בהמשך פעל HRW גם לטובתם של אסירים פוליטיים וקורבנות עינויים במדינות טוטאליטריות אחרות, כגון צ’ילה, ארגנטינה ויוון.

עם זאת, נראה כי מאז אותן שנים, איבד HRW את אמת המידה המוסרית שלו. הארגון משתמש בתקציב הגדול שלו (42 מיליון דולר בשנת 2008) על מנת לתקוף שוב ושוב את ישראל, תוך שהוא מנצל לרעה את המשפט ההומניטארי והבינלאומי. דו”חות מגמתיים ומסיבות עיתונאים של הארגון עושים שימוש מעוות ברטוריקה משפטית במקום להציג ראיות מהימנות.

ארגון NGO-Monitor שאני עומד בראשו מפרסם מדי שנה ניתוח שיטתי של אופן התנהלותו של HRW, החושף בבירור כיצד הארגון שם לו את ישראל למטרה מרכזית במזרח התיכון. למשך שנים, לארגון הזה – המתיימר לשמש כבורר בעניינים בינלאומיים של מוסר וזכויות אדם – לא היה מה לומר על המתרחש בלוב, סעודיה, או השטחים הפלסטיניים. במאי 2009, דיווח העיתון Arab News כי גורמים רשמיים מארגון HRW נסעו לסעודיה כדי לגייס כספים והציגו בפני הסעודים את שלל הגינויים והדו”חות המחקריים כביכול של הארגון נגד ישראל.

כיצד ומדוע הפך ארגון זכויות האדם העוצמתי הזה, בדומה לארגון אמנסטי אינטרנשיונל, למתנגד חריף של ישראל? מדוע הארגונים הללו נדמים אמיניים ומוסריים אך ורק כשמדובר בהפרות זכויות אדם המתרחשות במקומות הנמצאים מחוץ למזרח התיכון, כמו סין?

חלק מהתשובה טמון בהתמכרות להשפעה, הכוח והכסף המסתתרים מתחת לחזות המוסרית. התמוטטות ברית המועצות אילצה ארגונים כמו HRW להציב לעצמם מטרות חדשות על מנת לשמור על זרימת כספי התרומות (והם אכן הצליחו: מנהל HRW, קן רות’, נהנה ממשכורת של 350 אלף דולר).

HRW ואמנסטי אינטרנשיונל הפכו מארגוני זכויות אדם ל”ארגוני מחקר”, הטוענים למומחיות בתחומים מורכבים כגון המשפט הבינלאומי וסכסוכים חמושים. הארגונים מינו מומחים מטעם עצמם לנושאים הללו, והחלו לפרסם דו”חות קרב מרשימים למראה שהתבססו על “עדויות ראייה” בלתי ניתנות לאימות ושרטוטים גרפיים רגשניים. הסכסוך הישראלי-ערבי הוצב כמטרה עיקרית וסדר היום של HRW הותאם ישירות לאסטרטגיה הפוליטית של הפלסטינים, אשר נועדה לעשות דמוניזציה לישראל.

מסע תיוגה של הציונות כ”גזענות”, שקודם על ידי האו”ם באמצע שנות ה- 70, חזר להופיע בשלהי שנות ה- 90 עם קריסת תהליך אוסלו. כך זכו הארגונים הלא-ממשלתיים לבמת פעולה רבת עוצמה. עבור איראן והערבים, פעילים אנטי-ישראליים שכינו את הציונות “ניאו-קולוניאליזם” ו”האפרטהייד החדש” הפכו לבני ברית נוחים. מוסר כפול וקידום עמדות אנטי-ישראליות שימשו כרטיס כניסה ישיר לנציבות זכויות האדם של האו”ם, שהונהגה בידי דוגמאות מופת של מוסריות כמו איראן, לוב, פקיסטן וקובה. בכל סבב עימות בין הישראלים והפלסטינים, קוראים אנשי HRW לפתוח בחקירה בינלאומית של “פשעי המלחמה” ו”הפרות החוק הבינלאומי” שמבצעת ישראל.

במהלך מבצע “עופרת יצוקה” בינואר האחרון, מועצת זכויות האדם של האו”ם מינתה את אחד מחברי הגוף המנהל של HRW, ריצ’ארד גלדסטון, לעמוד בראש צוות חקירת האירועים בעזה. המינוי הדגיש את הקשר הסימביוטי בין הארגונים הלא-ממשלתיים רבי ההשפעה הפוליטית לבין המשטרים האנטי-מערביים ואנטי-ישראליים השולטים במסגרות האו”ם הרלוונטיות. מאחר שהאו”ם מחזק את תפקידם של הארגונים הלא-ממשלתיים, הם זוכים לסיקור תקשורתי נרחב. בדרך כלל, עיתונאים מקבלים באופן מיידי את הגינויים האוטומטיים שמפרסמים אותם ארגונים, ולא טורחים לבדוק את ה”ראיות” שהם מציגים. תשומת הלב התקשורתית מסייעת בתורה לארגונים הלא-ממשלתיים המובילים להשיג יותר כסף מקרנות קיצוניות (כמו קרן פורד), תורמים נאיביים וגורמים ערביים.

עם זאת, כוח וכסף הם רק חלק מההסבר לאג’נדה הפוליטית הקיצונית של הארגונים הלא-ממשלתיים. HRW, כמו ארגונים אחרים שהיו פעם ליברליים, נשלט כיום על ידי פעילים המחזיקים באידיאולוגיות אנטי-דמוקרטיות. תוך שהוא הולך בדרכם של הוגים כנועם חומסקי, אדוארד סעיד ואחרים, עולם הארגונים הלא ממשלתיים מלא באנרכיסטים שבעיניהם כוח צבאי הוא רע מטבעו, בהתעלם מן ההקשר. לפיכך, אם ישראל מסוגלת להגן על עצמה, הרי שהיא נמצאת בצד הרע של כף המאזניים המוסרית, בעוד הפלסטינים, הקורבנות הנצחיים, חפים מכל אחריות להתנהגות מוסרית.

מרכיב נוסף בדגש חסר המידה ששם HRW על ישראל הוא מספר היהודים האנטי-ישראליים שיושבים בהנהלת הארגון. המנהל בפועל, קנת’ רות’, נוהג לכנס את מסיבות העיתונאים שהוא עורך בירושלים במלון אמריקן קולוני, מעוז התקשורת הפרו-פלסטינית, על מנת לתקוף את ישראל. ריד ברודי, שעמד בראש המשלחת של HRW לוועידת דרבן הידועה לשמצה מ- 2001, בה תויגה ישראל כ”מדינת אפרטהייד”, פעל לקידום העמדתו לדין של אריאל שרון בבית משפט בבלגיה בזמן שמאות ישראלים נרצחו בפיגועי הטרור הפלסטיני.

למשך שנים, התעלמו מייסדי ומנהלי HRW מההיבטים הלא נעימים הללו. אלא שעכשיו, עם קבלת המימון מסעודיה, אחת ממפרות זכויות האדם הגדולות בעולם, העמדת הפנים של HRW הולכת ונחשפת לעיני כל. בכל הנוגע לתקציב וסדר יום אידיאולוגי, יש היגיון בחיבור בין HRW לסעודים. הברית החדשה הזו מבוססת על אג’נדה משותפת שנועדה לתקוף את ישראל ואת הלגיטימיות שלה כמדינה יהודית.

יחד עם זאת, כתוצאה מההתחברות לסעודיה, ההילה של HRW הוכתמה, ככל הנראה ללא תקנה. לארגון יש היסטוריה ארוכה של מניפולציות ציניות, אבל עצם האבסורדיות הטמון בארגון זכויות אדם הנתמך על ידי סעודיה, מלמד כי HRW הלך צעד אחד רחוק מדי.