לא ישראל מסרבת לפתרון שתי המדינות. כל הארגונים הפלסטינים, ובכללם פתח, אינם מקבלים עקרון זה. מבחינתם, הקמת המדינה הפלסטינית בשטחי איו"ש ורצועת עזה הינה אך שלב זמני לשחרור כל פלסטין מהים לנהר באמצעות "זכות השיבה".
ערב פגישתו של רה"מ, בנימין נתניהו, עם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, נשמעת ביקורת על ממשלת ישראל על שאינה מציגה מחויבות מלאה ובלתי מותנית לפתרון שתי המדינות ולהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי 67'. בדיווחים עיתונאיים נמסר כי ישראל מעוניינת כתנאי מקדים לקבל הכרה פלסטינית בהיותה של ישראל מדינה יהודית.
היטיב לנסח את טענותיו בעניין זה העיתונאי גדעון לוי, אשר במאמר בעיתון "הארץ" (17 במאי 2009) קרא לממשל אובמה להפעיל לחץ כבד על ישראל לקבל ללא תנאי את פתרון שתי המדינות, ובין היתר כתב את הדברים הבאים:
"זו גם איננה העת להצבת התביעות וההתניות האין-סופיות מהפלסטינים, שיכירו, שיוותרו, שיתפשרו – הם עשו זאת די והותר בשני העשורים האחרונים: זה הזמן שבו הכובש צריך להפסיק את הכיבוש לאלתר, בלא תנאי, רגע לפני שפתרון שתי המדינות נופח את נשמתו ונהפך לבלתי אפשרי, בתקווה שזה לא קרה כבר. לכן אובמה גם צריך לעמוד עם שעון עצר בידו: אין זמן".
"מהשיחה בוושינגטון צריכה לצאת בשורה אחת, אין בלתה: ישראל מתחילה לפעול, לא לדבר, כדי להביא לקץ הכיבוש. הקפאת התנחלויות ללא בלופים, פירוק מאחזים ללא שטיקים, חירויות לפלסטינים ללא טריקים ולוח זמנים קצר וחד לפירוק מפעל ההתנחלויות כולו. כל דבר פחות מזה ייחשב כישלון, כל צעד נועז פחות יבטיח קיפאון שיביא לעוד התפרצויות דמים ולמדינה דו-לאומית שתהיה למדינת אפרטהייד של קבע".
סוגיית "פתרון שתי המדינות" העולה בדברי המבקרים ראויה לעיון מיוחד דווקא השבוע, בסמיכות זמנים לציון "יום הנכבה" הפלסטיני – המאזכר את האסון הפלסטיני שבעצם הקמתה של מדינת ישראל. נציגי העם הפלסטיני, מימין ומשמאל, מארגון פתח עד חמאס, הסבירו (כפי שהם נוהגים בכל שנה ובהזדמנויות רבות אחרות) להבהיר את עמדתם בנוגע ל"פתרון שתי המדינות" ול"מרחב הגמישות" בעמדתם בתהליך המדיני, אשר לטענת גדעון לוי מוצה עד תום.
בהודעה רשמית מה- 14 במאי, 2009, הכריזה תנועת פתח כי העם הפלסטיני "דורש זכויות שאינן נתונות לשינוי, שכחה או להתמקחות, ובכללן זכותו לשיבה למולדתו וזכותו להקמת מדינתו העצמאית שבירתה אל-קודס".
יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, נשא נאום ב- 14 במאי, 2009, לרגל "יום הנכבה" ובו אמר בין היתר את הדברים הבאים: "אני חוזר בפניכם על השבועה על פיה אנו דבקים בעקרונות היסוד הלאומיים, בהקמת מדינתנו העצמאית שבירתה אל-קודס האצילה, בזכות הפליטים שלנו לשיבה במסגרת פתרון צודק ומוסכם בהתאם להחלטה 194. על עקרונות אלה לא יהיה כל ויתור או התמקחות".
נשיא בית הדין השרעי העליון של הרשות הפלסטינית, השיח' תייסיר תמימי, הדגיש ב- 15 במאי, 2009, כי זכות השיבה "עוברת בירושה מהאבות והסבים והיא זכות מיוחדת לאלה אשר גורשו מאדמתם". לדבריו, החלטה 194 של האו"ם בעניין השיבה והפיצויים תומכת בזכות הדתית וההיסטורית של העם הפלסטיני, והפיצוי אינו יכול לבוא כחלופה במקום זכות השיבה.
מנהיג חמאס, ח'אלד משעל, אמר בדמשק ב- 15 במאי, 2009, כי "זכות השיבה אינה נתונה לשינוי" וכי חמאס לא יסכים "לקבל מגורם פלסטיני או ערבי כלשהו עקיפה או שינוי בדרישות הפלסטינים למימוש זכות השיבה". בהודעה רשמית של חמאס באותו יום לציון ה"נכבה" נאמר כי "פלסטין הינה (חבל ארץ) ערבי ואסלאמי… שאין לוותר על שעל ממנו… ומה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח… זכות השיבה של הפליטים היא זכות שורשית שאינה נתונה להתמקחות או לויתור… זו זכות לגיטימית שאינה ניתנת לייצוג (ע"י אחרים) ואינה מתבטלת בהסכמים או בחוזים".
הנה כי כן, הפלסטינים אמרו את דברם והם מאוחדים ללא הבדל השתייכות ארגונית באשר לדמות "ההסדר המדיני", ולפיו הפלסטינים זכאים להקים מדינה פלסטינית "נקייה" מכל נוכחות יהודית, שאינה אלא מדינת אפרטהייד פלסטינית. יתר על כן, לשיטתם ישראל תצטרך במסגרת "ההסדר המדיני" לבצע שני מהלכי טרנספר של מיליוני יהודים: האחד – פינוי המתיישבים היהודים ביהודה, שומרון וירושלים (השכונות מעבר לקווי 67') כדי "לנקות" את שטח המדינה הפלסטינית מיהודים, והשני – פינוי המוני של יהודים ממאות ערים וישובים בשטח ישראל כדי לפנות מקום להתיישבות של מיליוני הפליטים וצאצאיהם. זו משמעותה האמיתית של "זכות השיבה" בראייה הפלסטינית.
לא ישראל מסרבת לפתרון שתי המדינות. הפלסטינים אינם מקבלים עקרון זה. מבחינתם, הקמת המדינה הפלסטינית בשטחי איו"ש ורצועת עזה הינה אך שלב זמני (יש להדגיש זמני) לשחרור כל פלסטין מהים לנהר באמצעות "זכות השיבה". כל עוד "זכות" זו אינה ממומשת, שערי הסכסוך יישארו פתוחים להמשך המאבק בישראל. ראוי להדגיש כי כל הארגונים הפלסטינים, ובכללם פתח, מקפידים להדגיש חזור והדגש כי הם מחויבים אך ורק ל"פתרון צודק" של הבעיה הפלסטינית ולא ל"פתרון של פשרה" לבעיה הפלסטינית. לניסוח זה משמעות רבה, שכן הוא מלמד כי שורש הסכסוך טמון, בניגוד לטענותיו של גדעון לוי, דווקא בהתבצרות הפלסטינית בעמדות היסוד, באי נכונותם להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ובחתירתם הבלתי מתפשרת להקמתה של מדינה פלסטינית בכל שטח פלסטין.
