הביטוי "כולנו יודעים איך ייראה ההסדר הסופי" שגור בפי רבים, אבל אין זה אומר שישראל צריכה להיות כבולה לפרוטוקולים של מו"מ שנכשל. על מנת להגן על ירושלים, חייבת הדיפלומטיה הישראלית להציב מחדש את איחודה של העיר כמטרה לאומית ברורה, ולא להפקיר את עניין ירושלים לידי הדוברים הפלסטינים בלבד.
לחצו כאן על מנת לצפות בראיון עם דורי גולד בתכנית "לונדון וקירשנבאום".
ישראל טרם הצהירה על עמדותיה הפרטניות במו"מ העתידי עם הפלסטינים, וזאת מסיבות מובנות. בשלב זה, ממשלת ישראל מתמקדת בצדק בנושא האיראני, המהווה איום קיומי, וברוח זו גם התנהל ביקורו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בוושינגטון.
אולם, לכשיגיע היום והמו"מ המעשי עם הפלסטינים ייצא לדרך, יהיה על ישראל להימנע מהטעות הדיפלומטית העקרונית של ממשלות קודמות בנוגע להגדרת האינטרסים העיקריים של ישראל בשיחות השלום – במיוחד בכל הקשור לירושלים.
למשך מרבית שני העשורים האחרונים – להוציא כמה מקרים חריגים – שררה א-סימטריה ניכרת בין האופן בו ניהלו שני הצדדים את מאבקם המדיני והציבורי. בעוד הפלסטינים שבו וטענו כי מטרתם בתהליך המדיני היא השגת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, רוב ההצהרות הישראליות הסתפקו באמירה כללית כי המטרה היא שלום, הסדר שלום, או שלום עם ביטחון.
במילים אחרות, בעוד ישראל דיברה על מטרה מופשטת בלבד, הפלסטינים דיברו על מטרה ברורה ומוגדרת היטב. ככלל, בכל התמודדות פוליטית, הצד המנצח הוא זה המציג יעדים ברורים מאד, ולא הצד המעלה יעדים מופשטים בלבד. אין פלא, על כן, כי הדיון המדיני העכשווי מתמקד בנרטיב הפלסטיני, וטיעוני ישראל נדחקו לקרן זווית.
כך, הא-סימטריה בין האופן בו הציגו הישראלים והערבים את טיעוניהם לעולם הפכה לאחד הגורמים המרכזיים לכרסום המתמשך במעמדה הדיפלומטי של ישראל במהלך השנים האחרונות.
וזאת, על אף שטענות ישראל נשענות על בסיס איתן וזכו בעבר להכרה בינלאומית מוצקה, בעיקר בכל הקשור לירושלים. אכן, בשנת 1967, כאשר נאלץ צה"ל להיכנס לירושלים המזרחית במלחמה להגנה עצמית, כל מאמציה של ברית המועצות לתייג את ישראל כגורם התוקפן נחלו כישלון, הן במועצת הביטחון של האו"ם והן בעצרת הכללית של האו"ם. טובי המומחים המשפטיים בעולם הכירו בזכותה של ישראל על ירושלים, יותר מאשר כל צד אחר, לאור כניסתה של ישראל למזרח העיר במלחמת מגן.
כך, לדוגמא, סטיבן שוובל, מי שכיהן לימים כיועץ המשפטי של מחלקת המדינה האמריקאית וכנשיא בית הדין הבינלאומי בהאג, כתב ב- 1970 כי "זכותה של ישראל על השטח שהיה בעבר פלסטין, כולל ירושלים כולה, עולה על זכויותיהן של ירדן ומצרים".
דעה דומה הביע המשפטן הבריטי הדגול, אליהוא לאוטרפכט. לדעות אלו יש משמעות במשפט הבינלאומי, כפי שמשתמע מחוקתו של בית הדין הבינלאומי בהאג שקבעה כי "החלטותיהם ודבריהם של הפובליציסטים המוכשרים ביותר" הם "מקור לגיטימי עבור החוק הבינלאומי". ואכן, חיים הרצוג ויהודה בלום, שגרירי ישראל לשעבר באו"ם, שהיו בעלי הכשרה משפטית, השתמשו בטיעוניהם של שוובל ולאוטרפכט לקידום העמדה הישראלית.
בשל הנסיבות ההיסטוריות של מלחמת ששת הימים, לא התעקשה מועצת הביטחון של האו"ם על נסיגה מלאה לקווי 1967, וכך מופיע בנוסח החלטה 242, אבן הפינה של תהליך השלום הישראלי-ערבי. יתרה מזאת, השגריר האמריקאי לשעבר לאו"ם, ארתור גולדברג, ציין פעם שירושלים לא נכללה במכוון בהחלטה 242, ולפיכך היא נהנית ממעמד שונה מזה של הגדה המערבית. שנים לאחר מכן, ב- 1994, שגרירת ארצות הברית באו"ם, מדלן אולברייט, הצהירה במועצת הביטחון כי היא פוסלת את הקביעה שירושלים היא "שטח פלסטיני כבוש".
רה"מ יצחק רבין הדגיש כי אין כל סתירה בין הנכונות לנהל מו"מ עם הפלסטינים לבין עמידה על זכותה החוקית של ישראל על ירושלים. שנתיים לאחר שממשלתו חתמה על הסכם אוסלו, חזר רבין והצהיר בכנסת על הצורך בשמירה על "ירושלים מאוחדת" בידי ישראל. עמדה זו קיבלה גיבוי נוסף ברוב מכריע משני בתי הקונגרס ב- 23 באוקטובר, 1995.
מאז אותה תקופה, קמו שתי ממשלות ישראליות אשר הציעו לחלק את ירושלים, אבל לא הגיעו לידי ניסוח הסכם כתוב ומחייב. הביטוי "כולנו יודעים איך ייראה ההסדר הסופי" שגור בפי רבים, אבל אין זה אומר שישראל צריכה להיות כבולה לפרוטוקולים של מו"מ שנכשל. על מנת להגן על ירושלים, חייבת הדיפלומטיה הישראלית להציב מחדש את איחודה של העיר כמטרה לאומית ברורה, ולא להפקיר את עניין ירושלים לידי הדוברים הפלסטינים בלבד.