עבור לתוכן העמוד
Menu

השמטות ואי-דיוקים במסמך פנימי של האיחוד האירופי על ירושלים

נייר עמדה פנימי של האיחוד האירופי מדצמבר 2008 שהודלף לאחרונה לתקשורת מאשים את ישראל בפעילות לא-חוקית בירושלים שמלבה את הסכסוך. המסמך מתבסס שלא בצדק על החלטה 242 ומשמיט כל זיקה היסטורית של ישראל לעיר העתיקה.   נייר עמדה פנימי של האיחוד האירופי בנושא ירושלים שהוכן על ידי שגריריהן בתל אביב בנושא שנכתב בדצמבר 2008 ושהודלף בשבוע האחרון […]



נייר עמדה פנימי של האיחוד האירופי מדצמבר 2008 שהודלף לאחרונה לתקשורת מאשים את ישראל בפעילות לא-חוקית בירושלים שמלבה את הסכסוך. המסמך מתבסס שלא בצדק על החלטה 242 ומשמיט כל זיקה היסטורית של ישראל לעיר העתיקה.

 

נייר עמדה פנימי של האיחוד האירופי בנושא ירושלים שהוכן על ידי שגריריהן בתל אביב בנושא שנכתב בדצמבר 2008 ושהודלף בשבוע האחרון לתקשורת על ידי הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, הוא מסמך מוטה וחד צדדי. המסמך נעדר עובדות רבות המלמדות כולן, כי ירושלים על קודשיה, העיר העתיקה, איזור האגן הקדוש והר הבית, הינה בירתו ההסטורית של העם היהודי, וכי מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, מימשה על פי כללי החוק וכללי הצדק הטבעי את זכותה, דאגה ליישב את ירושלים ביהודים ולעגן את מעמדה של העיר  כבירה המאוחדת של מדינת ישראל.

 

המתקפה הקשה האחרונה על ישראל בקשר לפעולותיה בירושלים, מתייחסת בעיקר לפעילות שמתנהלת באיזור עיר דוד – סילוואן. עיר דוד, מזוהה על ידי ארכיאולוגים והסטוריונים כאיזור שממנו התפתחה ירושלים, כאשר החליט  דוד המלך, לפני כ – 3000 שנה לעזוב את עירו חברון, ולעלות לירושלים על מנת לאחד את עם- ישראל סביב עיר בירה אחת.

 

שלמה, בנו של דוד, הקים את בית המקדש הראשון על פסגת הר המוריה, מקום עקידת יצחק, הוא הר הבית של היום. כך הפכה ירושלים בפעם הראשונה לבירת ישראל. החפירות בעיר דוד, האיזור הנחפר ביותר בירושלים, התנהלו בתקופת שלטון התורכים, ובתקופת שלטון המנדט הבריטי בירושלים. גם ישראל חפרה באיזור זה, תוך שהיא  חושפת ממצאים רבים מתקופות שונות. העבודה במקום זכתה לציונים גבוהים ולהערכה גדולה מקהילת הארכיאולוגים בארץ ובעולם.

 

לאחרונה הואשמה ישראל, כי היא חופרת מתחת לבתי הפלסטינים ומסכנת אותם. גם טענה זאת הינה חצי אמת, וסילוף. רק חלק מהחפירה מתבצע מתחת לבתים, בפיקוח הנדסי וארכיאולוגי, ותוך שיתוף התושבים בנעשה. חלק מהחופרים הם פלסטינים תושבי המקום. הפלסטינים אינם מופלים לרעה בתחום זה.  גם כאשר נחשף עברה של ירושלים מתחת לרובע היהודי, חופרת ישראל באותו אופן מתחת בתי תושבים יהודיים באיזור זה.

 

בסמוך לעיר דוד משתרע איזור המכונה גן המלך. האיזור מתואר בין היתר בספרי נחמיה וקוהלת, ובמדרשים ומקורות הסטוריים רבים. הוא מיוחס על ידי חוקרים , מבקרים ועולי רגל למלכים דוד ושלמה. שמו הערבי של השטח הוא 'אל בוסתאן'. שטח הגן גובל בשכונת סילוואן הממוקמת בדרום מערב ירושלים, על שלוחה היורדת מהר הזיתים דרומה. לפני כעשרים שנה הסדירה עיריית ירושלים את הניקוז במקום, לאחר שבמשך חורפים רבים הוא הפך לביצה, ומקור דגירה של יתושים ומזיקים.

 

הסדרת הניקוז גררה בעקבותיה גל בניה בלתי חוקי של מבנים, שהקימו פלסטינים במקום – 88 במספר. עיריית ירושלים הוציאה צווי הריסה למבנים אלו.  מנכ"ל רשות העתיקות יהושע דורפמן העריך לפני כשנה בכנסת, שהבניה הזאת גרמה לנזק משמעותי, ולעיתים בלתי הפיך לעתיקות במקום. רק צווי הריסה בודדים בוצעו. העירייה עומדת גם היום על ביצוע צווים אלה, אך לאור הרגישות והביקורת הבינלאומית, היא מציעה לתושבים העבריינים במקום לפנים משורת הדין, הסדר נדיב של פינוי – פיצוי וקבלת קרקע במקום אחר בירושלים. התושבים, הנתמכים על ידי תנועות שמאל ואנשי הרשות הפלסטינית, מתנגדים לכך. הם מנצלים את נסיונה של ישראל לאכוף את החוק במקום, כדי להסית נגד רשויות המדינה. לפני כחודש נכשלו התושבים בנסיונם 'להלבין' את הבניה הלא חוקית במקום במסגרת תוכנית שהגישו לועדות התכנון העירוניות.

 

גורם נוסף המשמש לאחרונה עילה למתקפה על ישראל הוא ההתיישבות היהודית בשטח עיר דוד. במקום חיות עשרות משפחות יהודיות בבתים שנרכשו בכסף מיושביהם הערבים. איש לא אנס את הערבים למכור את בתיהם ליהודים. המכירה בוצעה מרצונם החופשי ובמקרים רבים, אף תועדה בוידאו, כדי שניתן יהיה להזים טענות מטענות שונות שהועלו לאחר מכן.  ההתיישבות היהודית המחודשת בעיר דוד, נשענת על הזיקה היהודית ההסטורית, הדתית והתרבותית המובהקת לאיזור. התיישבות זאת היא כבת 20 שנה. היחסים במקום בין התושבים היהודים והתושבים הפלסטינים הינם סבירים ואף טובים, כל עוד אין מעורבות של גורמים פוליטיים ונסיונות התססה של התושבים הפלסטינים. גורמים במשטרה מעידים, כי מאז נכנסה אוכלוסיייה יהודית לגור באיזור, צנחו בעשרות אחוזים מדדי הפשיעה והעבריינות הלאומית באיזור זה.

 

שרבובה של החלטה 242 למסמך ירושלים של האיחוד האירופי מתעלם אף הוא מהעובדות ומההשתלשלות ההסטורית העובדתית: החלטה 242 מנובמבר 1967 אינה מזכירה כלל את ירושלים. יתר על כן, וכפי שמציין הד"ר דורי גולד בחיבורו: 'המערכה הדיפלומטית על ירושלים ( המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2000) , "הסעיפים האופרטיביים של ההחלטה אינם עומדים על נסיגה מלאה לקווים שלפני 1967 ( אלא רק על נסיגה מ'שטחים' ל'גבולות בטוחים ומוכרים') שגריר ארה"ב לאו"ם ב – 1967, ארתור גולדברג, כתב במבט לאחור: "מעולם לא תיארתי את ירושלים כשטח כבוש… החלטה 242 אינה מתייחסת לירושלים  בכל דרך שהיא, והשמטה זאת הייתה מכוונת".

 

אין זה מיותר להזכיר בהקשר זה כי בין השנים 1948 ל – 1967, בתקופה שלטון ירדן בירושלים, סירבה ירדן, בניגוד להתחייבותה, לאפשר ליהודים גישה לכותל המערבי, להר הזיתים ולמקומות מקודשים נוספים ליהודים בשטחה. למעלה מ – 50 בתי הכנסת ברובע היהודי של העיר העתיקה נהרסו או חוללו, עשרות אלפי מצבות בבית העלמין היהודי החשוב בעולם בהר הזיתים, חוללו ו/או נותצו. איחודה מחדש של ירושלים על ידי ישראל, החזיר את חופש הדת והפולחן לכל תושבי העיר, יהודים, מוסלמים ונוצרים במקומות המקודשים להם.

 

מסמך ירושלים של האיחוד האירופי מתעלם כאמור מההשתלשלות ההסטורית  שעניינה הזכות והבכורה היהודית על ירושלים. נזכיר בקצרה רק את 150 השנים האחרונות: מאז 1864 לפחות היה בירושלים רוב יהודי. מעמדה המשפטי הבינלאומי של ישראל בירושלים נובע מן המנדט לארץ ישראל, שבו הכיר חבר הלאומים – מקור הלגיטימיות הבין לאומית לפני קום האומות המאוחדות –    ב"קשר ההיסטורי של העם היהודי לפלסטינה", וקרא "להקים בפלסטינה בית לאומי לעם היהודי". חבר הלאומים לא הבחין  בין זכויות היהודים בירושלים לבין זכויותיהם בשאר שטחה של ארץ ישראל. ראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן גוריון כונן את ירושלים כבירת ישראל ב – 1950. הסכם שביתת הנשק בין ישראל ירדן שנחתם שנה קודם לכן, לא קבע את הגבולות הסופיים בין הצדדים, אלא את קווי ההפרדה בין הצבאות בסיום מלחמת 1948. על פי דרישת הצד הערבי, הסכמי שביתת הנשק כללו סעיף שהבהיר, כי לא היה בהסכם כל תנאי שיקבע מראש את זכויותיו של צד כלשהו ביישובה הסופי של שאלת ארץ ישראל בדרכי שלום. כלומר, לא היה כל סטטוס מדיני לקווי 1967, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים.

 

עם שחרור העיר העתיקה של ירושלים, במהלך מלחמת ששת הימים, ( במלחמה זו פתחה ירדן במתקפה על ישראל לאורך הקו העירוני בירושלים), החילה ישראל  באישור הכנסת את החוק, הסמכות השיפוטית והמנהל הישראליים על החלק המזרחי של העיר. ישראל החילה את הריבונות הישראלית גם על מתחם הר הבית, אך הסכימה שהוואקף ימשיך לנהל אותו. ישראל גם הסכימה לוותר על מימוש זכות התפילה של יהודים בהר, וזאת במגמה למנוע עימות בין דתי, באחד המקומות הרגישים בעולם. היה זה ויתור ענק, בקנה מידה הסטורי, שמדינת ישראל לא השכילה להציגו כראוי ברחבי העולם. עם זאת, ישראל הבהירה כי חופש הגישה לבני כל הדתות, לכל המקומות הקדושים, ובכלל זה בהר הבית, יתקיים בכל מקום בירושלים.

1. אמת
בני, פנינסולה אוהיו (14/03/2009 15:45:02)