עבור לתוכן העמוד
Menu

לקחי מבצע צה”ל בעזה

  נראה כי לקחי כישלון מלחמת לבנון השנייה נלמדו ויושמו במבצע “עופרת יצוקה”. עם זאת, על ישראל לזכור שהמבצע היה קל יחסית ונערך מול אויב עלוב ומבולבל. ישראל חייבת להישאר מוכנה גם למלחמה אמיתית. עם שקיעת האבק על מבצע “עופרת יצוקה” ולנוכח הפיגוע סמוך למעבר כיסופים, דומה כי הגיע הרגע לסכם את תוצאות הלחימה. מהלכי הלחימה בשטח […]

 

נראה כי לקחי כישלון מלחמת לבנון השנייה נלמדו ויושמו במבצע “עופרת יצוקה”. עם זאת, על ישראל לזכור שהמבצע היה קל יחסית ונערך מול אויב עלוב ומבולבל. ישראל חייבת להישאר מוכנה גם למלחמה אמיתית.

עם שקיעת האבק על מבצע “עופרת יצוקה” ולנוכח הפיגוע סמוך למעבר כיסופים, דומה כי הגיע הרגע לסכם את תוצאות הלחימה. מהלכי הלחימה בשטח בוצעו בנחישות ובמקצועיות, גם אם באיטיות בימים האחרונים. ניתן להתרשם כי הרצון להקטין למינימום את אבידות צה”ל הכתיב את קצב הלחימה. תוצאות המפגשים הקרביים בשטח שוב הוכיחו כי בשדה הקרב הא-סימטרי, שכה הרבו להבהיל אותנו ביחס לתוצאותיו, מתגבר צבא סדיר ומקצועי על חבורת טרוריסטים, גם כשאלה מכינים מלכודות בכל בית אזרחי וחופרים מנהרות בכל רחוב.

ניתן להקיש מקרבות עזה כי גם בעתיד ינצח הצבא בשדה הקרב הא-סימטרי אם ישתלט על השטח ולא יהסס להפעיל את כוח האש שלו ואת עוצמתו בהתאם לצרכיו, ולאו דווקא באופן פרופורציונלי.

לשיטת לחימה זאת יש מחיר המתבטא במספרם הגבוה יחסית של האזרחים שנפגעים. הסיבה העיקרית לכך היא שמלחמה כזו מתרחשת בקרב האזרחים אשר מארחים מרצון או מחוסר ברירה את גורמי הטרור. זה היה גורלם של האזרחים בפלוג’ה שבעיראק כאשר נכבשה על ידי האמריקנים, זה גורלם של אזרחים רבים באפגניסטן בימים אלה, וזה היה גורלם של אזרחים יוגוסלבים כאשר נאט”ו וארה”ב הפציצו אותם.

אם רוצים להבין עד כמה מסובכת המלחמה באזור אורבני צפוף ועד כמה טעויות הן חלק בלתי נפרד ממנה כדאי לזכור שארבעה מעשרת החיילים שנהרגו במבצע נהרגו מאש כוחותינו. מה הפלא שגם אזרחים החיים במקום שבו פועלים אנשי חמאס נהרגו אף הם? צה”ל עשה לא מעט כדי להפריד בין מחבלים לאזרחים, אך אין הוא חף מטעויות: המלחמה היא “ממלכת אי הוודאות” ואלה תוצאותיה הבלתי נמנעות כאשר נלחמים בטרור הפועל בין אזרחים.

ההשוואה הבלתי נמנעת למלחמת לבנון השנייה מצביעה על כך שנלמדו לקחי לבנון בעיקר בקשר לשישה תחומים: הוכח כי הצבא התאמן והוא זקוק לאימונים; שיתוף הפעולה בין האוויר ליבשה היה הרבה יותר הדוק ומתואם, כמו גם החיבור בין כוחות הרגלים לטנקים; מיקומם של מפקדים עד רמת החטיבה היה הפעם מלפנים עם הכוחות הלוחמים, ולא במפקדות עורפיות; השליטה במידע היוצא לתקשורת והפסקת הברברת האינסופית שבה לקו מפקדים רבים; בהירות הפקודות לכוחות הלוחמים (על אף עמימות מטרת המבצע!) והעמידה על ביצוען; בניית מערכת לוגיסטית תומכת בכוח הלוחם בהתאם לצרכיו.

עם זאת, יש לזכור שני דברים חשובים: בשנת 2006, העיר נסראללה את מדינת ישראל באמצע תהליך מסוכן של ויתור על היכולת הצבאית. זה היה תהליך שנבע מאווירת עייפות ממאבקים ומהתמכרות לנסיגה החד-צדדית כפתרון קל, גם עקב מושגים פוסט-מודרניים מבלבלים שחדרו לצבא באחריות מפקדיו. אלמלא התעוררה המדינה בזמן, לא היתה לה היכולת שהופגנה בעזה והידרדרותו של צה”ל לא היתה נעצרת. צריך לחשוב איך מונעים הידרדרות דומה בעתיד כששוב ידמה שאין יותר מלחמות.

הדבר השני חשוב לא פחות: המבצע היה מבחן קל יחסית. האויב היה עלוב מבולבל ללא אמצעים מתקדמים ורחוק מלהיות צבא של ממש. מטוסינו המשוכללים פעלו בתנאים נוחים יותר מתנאים של תרגיל ללא שום אופוזיציה. לא היו לאויב ארטילריה כוח משוריין ואפילו לא טילי נ”ט. המודיעין שלו היה חלש ומפקדיו לא מנוסים ולא מאורגנים – למעט לבריחה מהירה בזמן.

חבורת הטרור של החמאס קנתה עכשיו ניסיון קרבי וככל הנראה תילחם טוב יותר בעתיד, אך עדיין רוב אויבינו חזקים מהחמאס. לכן אסור לצה”ל להתבלבל – זאת לא מלחמה. זה היה מבצע נגד לוחמים. נכון שמוצדקת הרגשתם הטובה של המפקדים והחיילים מהתוצאה, אך אסור להם לחשוב שזאת כבר הוכחה נחרצת ליכולתו של צה”ל במלחמה נגד צבא סדיר. אסור שעזה על אתגריה תהיה קנה המידה באימונים. צריך להתכונן למלחמה אמיתית.

מאמר זה פורסם לראשונה ב”ישראל היום”.