עבור לתוכן העמוד
Menu

התקשורת הישראלית: בשירות ההסברה הערבית?

ביום שני השבוע בישר מזכ"ל החזבאללה, חסן נסראללה, לשומעיו בנאום טלוויזיוני כי "האסירים הם הבטחתנו והתחייבותנו ובקרוב מאד יהיו סמיר קונטאר ואחיו ביניכם". כהרגלה, התקשורת הישראלית דאגה לתת להצהרה זו את התהודה המקסימלית. הכתבים השונים חשו לקבל תדרוכים מ"מקורות  ביטחוניים" עלומי שם והעיתונים התמלאו במאמרי דעה ותילי תילים של השערות. לאחר מכן באה שעת ההתפכחות. […]

ביום שני השבוע בישר מזכ"ל החזבאללה, חסן נסראללה, לשומעיו בנאום טלוויזיוני כי "האסירים הם הבטחתנו והתחייבותנו ובקרוב מאד יהיו סמיר קונטאר ואחיו ביניכם". כהרגלה, התקשורת הישראלית דאגה לתת להצהרה זו את התהודה המקסימלית. הכתבים השונים חשו לקבל תדרוכים מ"מקורות  ביטחוניים" עלומי שם והעיתונים התמלאו במאמרי דעה ותילי תילים של השערות. לאחר מכן באה שעת ההתפכחות.  נראה שאנו לא יודעים יותר מאשר ידענו לפני נאומו של נסראללה. האם חטופינו בחיים כפי שכולנו מייחלים? האם  סמיר קונטאר אכן ישוחרר? ואם יתברר חלילה שחיילינו אינם עוד בחיים, האם בכל זאת ישוחרר קונטאר?

השאלות הללו מוצגות בפנינו כבר מאז מלחמת לבנון השנייה ועדיין רב הנסתר על הגלוי. מנהיג חיזבאללה אמר את מה שאמר כדי להבטיח לציבור הלבנוני שהוא דואג לאינטרסים שלו ובתקווה להשכיח ממנו את ההשתלטות האחרונה של לוחמיו על ביירות. אלא שבזאת לא מסתכם הסיפור. נסראללה ידע כי דבריו יעוררו מהומה בישראל. הוא כבר מזמן הבין כי די בכמה מילים כדי לגרום  לטלטלה עזה בדעת הקהל בישראל ואף עשה זאת פעמים רבות. כך גם עשו וממשיכים לעשות ראשי החמאס ביחס למו"מ על שחרורו של גלעד שליט. באופן דומה גם פועלים מנהיגי סוריה, איראן ואפילו מצרים. עדיין זכורה היטב לכולנו ההדלפה של מקורות סוריים בכירים עלומי שם ליומון "אלקודס אלערבי" בתחילת אפריל כי "סוריה מתכוננת למתקפה ישראלית", ידיעה שגרמה למהפכת אלוהים בתקשורת הישראלית והתפוגגה תוך ימים ספורים. מטרת אויבינו הערבים ברורה לחלוטין : מחד, הם מבקשים לערער את עצבינו ואת כוח עמידתנו, ומאידך, הם מנסים להפעיל את דעת הקהל הישראלית נגד הממשלה כדי להשיג וויתורים או עמדות נוחות יותר על הסוגיות השונות שבדיון. מדובר במלחמה פסיכולוגית בהתגלמותה. מדינות ערב, הפלסטינים וארגוני הטרור למדו להשתמש בתקשורת ומפעילים אותה באופן אינטנסיבי ובצורה מיומנת. תדמיתה של ישראל הושחתה ללא תקנה בתקשורת הערבית והיא מוצגת כגוזלת אדמות, גונבת תרבות הערבים ומפלצת הפוגעת ללא רחם באזרחים הערבים השלווים. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, המוטו העיקרי החוזר ללא הרף בכל אמצעי התקשורת הערבים הוא כי ישראל מבצעת "טבח" מתמשך בעם הפלסטיני ומתמקדת בעיקר ברצח מכוון וללא מעצורים של ילדים פלסטינים. דברים אלה מוצגים כעובדה מוגמרת, נכונה ומקובלת. למרבה הצער, מספר ארגונים ואמצעי תקשורת מערביים אימצו לעצמם את ההשמצות האיומות הללו.

מנגד, לעיתים נדמה כי התקשורת הישראלית ומשרד החוץ מתעלמים מהתופעה. התקשורת מתאמצת להתעלם מן השנאה המפעפעת מדי יום בתקשורת הערבית ובמקום לדון בצורה מעמיקה בסוגיה זו ובתוצאותיה החמורות לגבי האפשרות לכונן שלום באזור, היא מתייחסת בעיקר לידיעות סנסציוניות שהן בדרך כלל הדלפות מכוונות שנועדו לפגוע במוראל הישראלי. כך, למשל, מקובל לשבח אצלנו את ערוץ "אלג'זירה", אך מעטים מבינים כי מדובר בערוץ המסית נגד ישראל והמערב ונתון להשפעתם של גורמים הקרובים לתנועת "האחים המוסלמים" הקיצונית. מעטים גם מעיזים לכתוב, אם בכלל, שהקמתה של "אלג'זירה" וערוצי לווין אחרים שהוצגו כליברליים וכמקדמי דמוקרטיה וחופש ביטוי לא הביאה לשנוי מהותי בחברה בערבית השמרנית והשבטית. העיתונות הערבית יכולה לשמש מקור מצוין להכרת העולם הערבי והאסלאמי, אך חשוב לזכור כי יש בה הרבה הדלפות מכוונות, חצאי אמיתות, עיוותים והגזמות לרעה ואפילו המצאות של מידע חסר בסיס בכל הנוגע לישראל.  אסור שעמיתתה הישראלית תהיה לזרועה הקדמית במאבקה נגד ישראל.

אשר לגורמים שאמורים להיאבק בתעמולת השנאה הערבית הקשה נגד ישראל, אלו נכשלו לחלוטין במבחן התוצאה. השנאה והשקרים היוצאים מבית היוצר הערבי מוצאים את דרכם לאירופה ומתבססים שם בעיקר בקרב השמאל הקיצוני וגם אצל חלקים של הסוציאל דמוקרטיה. נראה שמשרד החוץ הישראלי, המופקד על הסברת ישראל בעולם, לא שם לב כי אנו חיים בעידן התקשורת. כיום אין מדיניות חוץ ללא תקשורת. מנהיגי העולם קובעים את מדיניותם בנושאים רבים על בסיס התחושות המתגבשות באווירה התקשורתית. לאור זאת, שבה ועולה השאלה מדוע ישראל לא הקימה ערוץ לוויני בשפה הערבית שדרכו ניתן היה להקים דיאלוג עם אזרחי מדינות ערב ולהציג בפניהם, בשפתם שלהם, את מה שהתקשורת שלהם מעולם לא תביא בפניהם. באמצעותו של ערוץ כזה ניתן יהיה להעביר את מסרינו ופרשנותנו על ישראל, על הסכסוך, על המזרח התיכון וההיסטוריה שלו, על היהדות והאסלאם ועוד  נושאים רבים אחרים. אפשר היה להחזיר מנה אחת אפים לנסראללה, לסוריה ולכל מלעיזינו בשפה הערבית וללא מתווך ולהציגם כפי שראוי להציגם מול הקהלים שלהם. כך, לדוגמא, מי היה מונע מערוץ טלביזיה ישראלי בשפה הערבית לקיים דיון מעמיק על העדר כל התייחסות  לירושלים בקוראן? נראה לי שמיליונים של ערבים היו יוצאים מדיון כזה עם הרבה סימני שאלה. אנו היינו יכולים להציג את החדשות ללא עיוותים ומעמידים את העולם הערבי בפני סוגיות שהוא מתעלם מהן. מדוע לא לעשות כך? העולם הערבי נלחם בנו ומגייס לשם כך את כל משאביו האינטלקטואליים והתקשורתיים ואילו אנו מתנהגים כאילו אין לכך שום חשיבות או השלכות לגבי העתיד. אנו מונעים מעצמנו במו ידינו שימוש בכלי מאבק מרכזי מול אויבנו המנצלים אותו עד תום, הן כלפי פנים לשם הסתה נגדנו והן לצורך הבאשת ריחנו בקהילייה הבינלאומית.

בהקשר זה יש לייחד דיון למצבה של ישראל באירופה ובקרב ציבורים מסויימים בארה"ב ובעיקר בקמפוסים. בידודה של ישראל ביבשות אלה הולך ומחמיר. מאות ארגוני השייכים לשמאל הקיצוני פועלים נגדנו בשיתוף עם ארגונים ערביים ומוסלמים. התקשורת האירופית מותחת ללא הרף ביקורת קשה על ישראל, על צה"ל ובעצם מנסה לשלול מאיתנו את הלגיטימיות של מאבקנו  בטרור. בשעה שאנו עושים כל שאפשר להגן על אזרחינו,  אנו מואשמים ללא הרף בפגיעה ללא צידוק בזכויות האדם בשטחים, בפשעי מלחמה ובהפרות המשפט הבינלאומי. ישראל, בהתאם לסקרי דעת קהל, הפכה בעיני תושבי העולם להיות אחת מן המדינות המאיימות ביותר על שלומו.

מול הטרור הפועל מעומק האוכלוסייה האזרחית הערבית והפוגע בכוונה תחילה באזרחים, כולל נשים וילדים, פועל צה"ל בזהירות יתרה כדי למנוע ככל האפשר פגיעה בפלסטינים שאינם מעורבים בטרור. למרות ההנחיות הברורות ודרכי הפעולה של חיילינו, פועלים ארגונים ערבים יחד עם ארגונים אירופים, ובכללם אנשי שמאל ישראלים ויהודים, לרדוף את קציני צה"ל כדי להעמידם לדין, כדי להפחידם, כדי להרפות את ידיהם וכדי להחליש את נחישותם להלחם בטרור. זאת כאשר במסגרת המשפט הבינלאומי הקיים יש לצה"ל הזכות להרוג מחבלים ולבצע סיכולים ממוקדים. בהתאם למשפט הבינלאומי ארגוני הטרור התוקפים את ישראל דינם כשל צבא אויב ומותר להלחם בהם ולפגוע בלוחמיהם בכל מקום ובכל שעה בתנאי שלא נכנעו. לגבי חיסול ממוקד, גם כאן אין שום מגבלות לגבי פעילים של ארגוני מחבלים. קיימת רק דרישה להיות זהירים כמה שאפשר כדי לא לפגוע באזרחים. על ממשלת ישראל היה להבהיר, לפתח ולהגביר את תהודתם בעולם של עקרונות אלה של המשפט הבינלאומי, אלא שהם מקבלים רק התייחסות רפה ואפיזודית ומינורית מצד משרד המשפטים שלנו.  המעט שהתפרסם בנידון תורם בדרך כלל להגבלת פעולתו של צה"ל.

מתי תתעורר ממשלת ישראל  ותתחיל לעצב מדיניות הסברה מגוונת מול כל הציבורים ומעצבי דעת קהל? מתי היא תקציב  את הסכומים הדרושים כדי לאפשר את פעילות ההסברה? כיום אין למשרד החוץ כוח אדם די הצורך וברוב שגרירויות ישראל באירופה נמצאים לא יותר משניים שלושה דיפלומטים אשר אינם יכולים לטפל בכל אותם גורמים מרובים הפועלים נגד ישראל. זו הסיבה שבזמן האחרון נכנסו לנושא ארגונים פרטיים של ישראלים ושל יהודי התפוצות. הם עושים אמנם עבודה טובה, אך אין ביכולתם לקחת את מקומם של ממשלה ומשרד חוץ החולש על 100 נציגויות והאפשרות לתהודה תקשורתית עולמית.

דווקא במקרה זה שרת החוץ גילתה פסיביות בלתי מובנת. עליה הייתה מוטלת החובה להציג בפני הממשלה תוכנית גלובלית לעיצוב ההסברה הישראלית בעולם. לא רק שלא עשתה זאת, אלא שהיא עצמה אינה מתראיינת לאמצעי התקשורת הישראלית והבינלאומית ובכך מונעת מישראל מימד חשוב של המאבק נגד  התעמולה הערבית והאירופית ומגבירה את בידודה של ישראל.  לאחרונה עלו לשלטון באירופה מנהיגים האוהדים את ישראל כגון סרקוזי, ברלסקוני וגורדון בראון, אשר גרמו במידה מסוימת לשינוי האווירה כלפי ישראל. עם זאת, התקשורת וארגוני החברה האזרחית נשארו ברובם עוינים לישראל וממשיכים, בשיתוף עם ארגונים ערביים, את מלאכתם ההרסנית. הדיון כיום הוא לא על גבולות ישראל, אלא על החוקיות של עצם קיומה. בתנאים אלה, שרת החוץ או נציגיה הבכירים ביותר היו צריכים להעביר את ימיהם באולפני טלוויזיה ובמטוסים בדרכם להסביר את בעיות ישראל בפני מנהיגי העולם. זה לא קורה. ישראל משלמת על כך ביוקר והמצב עתיד אף להחמיר.