לקראת העברת התגובה הישראלית להצעה הפלשתינית לתהדיאה, פורסם בסוף השבוע מכתב עליו חתמו בכירים לשעבר במערכת הביטחון הקוראים לממשלה לנהל מו"מ עקיף עם חמאס על הפסקת אש ממושכת ברצועת עזה.
ואלו עיקרי טענות החתומים על המכתב:
* אין טעם לצאת למבצע צבאי נרחב ברצועה, שממילא יסתיים בהפסקת אש ויגבה אבידות כבדות משני הצדדים.
* יעד חיסול שלטון חמאס בעזה אינו ריאלי וסיטואציה שבה הפתח חוזר לשלוט בעזה אינה רצויה.
* יש לקיים מו"מ בלתי פומבי עם חמאס בתיווך גורם המקובל על שני הצדדים, תוך מעורבות של יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן.
* הסכם הפסקת האש צריך לכלול כללי התנהגות בגדה המערבית שיאפשרו לצה"ל התערבות במקרים הכרחיים בלבד.
* ההסכם צריך לכלול גם את פתיחת המעברים לרצועת עזה, בשאיפה להציב בהם כוחות בינלאומיים.
טיעוני מחברי המכתב מלמדים על הנחת יסוד לפיה לישראל אין אופציה צבאית להכריע את ארגוני הטרור ברצועה, ולפיכך עליה לקבל – כלומר להיכנע – לתנאים שמציב חמאס בנוגע להפסקת האש. הם אינם מתייחסים לאסטרטגיית העימות המוצהרת של חמאס, הרואה בהפסקת האש הזמנית "מנוחת הלוחם" שתכליתה לשפר את התנאים לקראת סיבוב העימות הבא, ואין הם מבהירים אם ישראל צריכה לנצל את ההפוגה כדי להכין אופציה צבאית להכרעת ארגוני הטרור. מנוסח הדברים משתמע כי מול ההתעצמות של חמאס והגדלת יכולת ועוצמת הפגיעה שלו בעורף הישראלי, ישראל תישאר פחות או יותר בעמדה דומה, קרי – ללא אופציה צבאית.
גם ההמלצה להעדיף את חמאס כפרטנר על פני אבו מאזן נראית תמוהה. דווקא כשיש חלופה פלשתינית מתונה לתנועה האסלאמית הקיצונית, האם יהיה זה נכון מבחינתה של ישראל לסייע לחמאס לחסלה פוליטית ולהכשיר את הקרקע להשתלטותו על ייצוג העם הפלשתיני? למתן יד של ישראל לחיזוק הלגיטימיות השלטונית של חמאס משמעות החורגת מגבולות עזה והיא עשויה לשמש זריקת עידוד לשלוחות "האחים המוסלמים" במדינות הערביות המתונות.
יתירה מכך, חמאס אינו מציע תמורה ממשית לישראל. אדרבה, הוא תובע ממנה לכבול את ידיה מרצון במאבק בטרור. לצמצום הפעילות הביטחונית הישראלית באיו"ש יש השלכות מסוכנות. האחת -חמאס מעוניין להקל את הלחץ הצבאי הישראלי באיו"ש על מנת לשקם את התשתיות הארגוניות והטרוריסטיות שלו. השנייה – חמאס ממילא שומר בידיו את זכות התגובה על פרשנותו ל"הפרות" ישראליות של התהדיאה, ולפיכך, טילי הקסאם והגראד יוסיפו לפגוע בישובים ישראליים.
מול האופציה של הליכה לקנוסה והמשך הטרור בחסות התהדיאה, עדיף המצב הקיים והכנת אופציה לפעולה צבאית חלקית או כוללת בעזה. קונקרטית, טוב יותר יהיה לישראל אם תדחה את התהדיאה. יש לקחת ברצינות את האיומים של חמאס לפרוץ בכוח את מעברי הגבול מול ישראל, ואולם, התרחיש הסביר יותר הוא כי עיקר הלחץ יופנה למצרים, שהיא החוליה החלשה בגלל מצבה הפנימי ואי רצונה להצטייר כמי שבוגדת בעם הפלשתיני. האיום לפתוח באופן חד צדדי את מעבר רפיח כמעבר גבול פלשתיני-מצרי הינו אינטרס ישראלי במצב הנוכחי, שהרי ממילא לישראל אין כל שליטה במקום והעברת אמצעי הלחימה לא נפסקת. מבחינתה של ישראל, פתיחת העורק הראשי של רצועת עזה למצרים מעבירה אל האחרונה באופן רשמי את האחריות והלחצים הדמוגראפיים.