עבור לתוכן העמוד
Menu

ישראל – לקראת מלחמת אזרחים?

הפגנת המחאה בנצרת נגד "הטבח בבית חאנון" (10 בנובמבר 2006) חשפה פעם נוספת את פערי העמדות ההולכים ונפערים בין ערביי ישראל לבין מוסדות המדינה.

הפגנת המחאה בנצרת נגד “הטבח בבית חאנון” (10 בנובמבר 2006) חשפה פעם נוספת את פערי העמדות ההולכים ונפערים בין ערביי ישראל לבין מוסדות המדינה.

הנאומים שנישאו במהלך ההפגנה ע”י הנהגת הציבור הערבי היו ביקורתיים ותקיפים:

שווכי אל-ח’טיב, ראש ועדת המעקב של ערביי ישראל, גינה את “פשע בית חנון” וכינה אותו “מעשה טבח”.

חבר הכנסת ג’מאל זחאלקה (בל”ד) אמר, כי “הטבח בבית חנון לא היה שגיאה. ממשלת ישראל עושה שימוש ציני בפגיעה באזרחים כדי שאלה ילחצו על ההנהגה”

יו”ר חד”ש, ח”כ מוחמד ברכה, אמר כי שרי ממשלת ישראל אולמרט, פרץ וליברמן הם חיות הדומות לתנין המזיל דמעות על קורבנותיו. “הממשלה טובחת באנשים ואחר כך באה להתנצל, ומקימה ועדות חקירה שמטרתן לטייח”.

השיח’ ראיד סלאח, מנהיג התנועה האסלאמית, אמר בנאומו: “באדמה הזו, אשר אנו חיים בה, לא ישגשג בה עושק. ההיסטוריה הוכיחה לנו מזה מאות בשנים, כי הכיבוש (הזר) הולך לאבדון ואנו נותרו באדמתנו. ואתה, הו הכובש הישראלי תיעלם! ואנו נישאר בארצנו בעזרת אללה. ארצנו כבר ראתה ליברמנים רבים, ואלה הלכו ואינם ואנו דורכים עליהם. ואתה כמותם ליברמן. האדמה תבלע אותך וילדינו ידרכו עליה”.

הנהגת ערביי ישראל, שדחתה מכל וכול את ההתנצלות הישראלית, נוקטת עמדה חד צדדית מובהקת בסכסוך הישראלי פלשתיני:

התנגדות מוחלטת ל”כיבוש הישראלי” ולפעילות הצבאית הבאה כתגובה להתקפות הטרור משטח רצועת עזה. תקיפת יעדים בשטחים הפלשתיניים נתפסת כ”פשע מלחמה” שעליו יש לתת את הדין בבית הדין הבינלאומי בהאג.

התייצבות לימינה של הרשות הפלשתינית.  פעולות הטרור נגד ישראל, ובכללן שיגור רקטות הקסאם מידי יום, אינן זוכות לכינוי “פשע מלחמה” ואף לא “טרור” ואין הנהגת ערביי ישראל דורשת להעמיד לדין את ראשי ארגוני הטרור או משלחי המחבלים המתאבדים. אדרבא, הנהגה זו תובעת מישראל את שחרורם המיידי של כל הטרוריסטים הפלשתינים העצורים בישראל ללא תנאי ורואה בעצם החזקתם בכלא “פשע”.

לכאורה, יש בכך משום מידה של איפה ואיפה ביחסה של הנהגת ערביי ישראל לחילופי המהלומות הצבאיות בין ישראל לפלשתינים. ולא היא. הנהגת ערביי ישראל אינה צבועה, אלא ישרת דרך ודוברת אמת, האמת שלה. היא מאמינה באמת ובתמים, כי לעם הפלשתיני זכות לנקוט ב”דרך ההתנגדות” נגד “הכיבוש הישראלי” עד למימוש כל הזכויות הלאומיות של העם הפלשתיני (הכוללות גם את שיבת הפליטים לשטח ישראל). בראייתה, זו “התנגדות לגיטימית”, ולא אלימות או טרור. יתר על כן, ההנהגה הערבית מבדילה עצמה מהמדינה בדרישה לזכות באוטונומיה, בחתירה להקים חברה עצמאית נפרדת בתוך המדינה (מוג’תמע עיסאמי, ובתעתיק: מג’תמע עצאמי) ובהתרסה החוזרת ונשנית במפגשי ההזדהות המתוקשרים עם ראשי ארגוני הטרור ומדינות עוינות.

גם בקרב הציבור הישראלי קיימים חוגים פוליטיים התומכים בגישה זו ואף מצדדים במימוש תביעת השיבה כדרך היחידה ליישוב הסכסוך הישראלי פלשתיני. לאלה גם לאלה הזכות להחזיק בעמדות הללו במדינה דמוקרטית. למדינה הזכות לקבוע על פי חוקיה ורוח מגילת העצמאות אם עמדות אלה הן בבחינת חתירה תחת אושיות המדינה כמדינה יהודית או מהווים תמיכה ב”התנגדות”, שביטוייה הם פעולות טרור. אין לפסוח עוד על שני הסעיפים. מדיניות הפיוס (appeasement) מרחיקה אומנם את מועד ההתמודדות על אופייה ודמותה של המדינה, אך גם מגבירה את עוצמת הפיצוץ העתידי. ריח של אינתיפאדה, ובלשון עברית, מלחמת אזרחים, באוויר. הקמתה של מדינה פלשתינית בשטחי איו”ש ואזח”ע, ללא פשרה היסטורית פלשתינית על תביעת השיבה, עלולה לזרז תהליך זה.