עבור לתוכן העמוד
Menu

אהוד יערי בריאיון: “תנועת החמאס מנצלת את הפסקת האש להתחמשות”

ביום שני, 27 בנובמבר 2006, שוחחתי עם אהוד יערי, מזרחן ובכיר הפרשנים לענייני ערבים, על תמונת המצב בזירה הפלשתינית בעקבות הסכם הפסקת האש בין ישראל לפלשתינים (תהדיאה)

ביום שני, 27 בנובמבר 2006, שוחחתי עם אהוד יערי, מזרחן ובכיר הפרשנים לענייני ערבים, על תמונת המצב בזירה הפלשתינית בעקבות הסכם הפסקת האש בין ישראל לפלשתינים (תהדיאה). להלן עיקרי דבריו של יערי בנושא הפלשתיני:

לחמאס אינטרס בהפסקת האש. תנועת החמאס רצתה ומעוניינת מאוד בהפסקת אש כדי להשיג פסק זמן לשתי מטרות: ביסוס השליטה ברשות הפלשתינית וניצול תקופת הרגיעה להתחמשות ומימוש תוכנית צבאית כוללת לבניית המערך הצבאי ברצועת עזה.

מבחינת ישראל השאלה המרכזית תהיה אם הפסקת האש תמנע או תגביל את הפעילות הצבאית הישראלית. ישראל צריכה למנוע את המשך ההתחמשות בעזה ויותר חשוב מזה למנוע בניית כוח צבאי של החמאס באיו”ש. זו שאלה אסטרטגית מהותית, שכן אם תיפסק פעילות הסיכול של צה”ל באיו”ש בתוך שבועות מעטים תוכל תנועת החמאס להצליח לייצר טילי קסאם ו/או להחדיר אמצעי לחימה ותחמושת ובכללה חומרי נפץ תקניים.

בציבור לא ערים די להצלחה צה”ל מאז מבצע חומת מגן ב- 2002 למנוע את הפיכת איו”ש לאזור רווי חימוש רצועת עזה. אם יוחדרו לאיו”ש חומרי נפץ תקניים שבהם יעשה שימוש בפיגועי התאבדות או בפיגועי מטען יהיה הבדל עצום בין ב”איכות” הטרור. זהו איום אחר לגמרי לעומת המטענים המאולתרים ביכולת גרימת נזק ונפגעים. השאלה היא לא אם תנועת החמאס תחדל מלשגר רקטות קסאם לעבר שדרות אלא מה מה החמאס מרוויחה מהתהדיאה.

מאז ההתנתקות הישראלית החד צדדית מרצועת עזה וצפון השומרון הוברחו לעזה לא רק 30 טון חומרי נפץ תקני אלא גם מדריכים צבאיים. כניסתם לעזה רבת משמעות על אף שמדובר כנראה בבודדים, כיוון שההדרכה פנים אל פנים ולא רק דרך האינטרנט יכולה להעלות את רמת ההכשרה של המהנדסים של ארגוני הטרור. בזכות מדריכים אלה, שהוכשרו ע”י חיזבאלללה ו/או איראן, קיימת אפשרות שהטרור הפלשתיני יעבור מרמה של חצי חובבנות כפי שראינו בפעילות של החמאס לטרור מקצועני כפי שפיתח חיזבאללה.

קיים הבדל בין הודנה להפסקת אש. תנועת החמאס מציעה הפסקת אש והודנה ארוכת טווח על בסיס נסיגה ישראלית לקווי 67′. ישראל צריכה לדחות את שתי ההצעות. אני סברתי עוד לפני שהחמאס זכתה בבחירות, כי מול הפלשתינים צריך ללכת בעתיד הקרוב לעבר משטר שביתת נשק (armistice regime) אשר יושתת על ארבע רגליים:

א. רגל צבאית – הפסקת אש מלאה עם מנגנון פיקוח יעיל למניעת מיליטריזציה בצד הפלשתיני.

ב. רגל דיפלומטית – שבה הפלשתינים יוכלו ללכת לשלב ב’ של מפת הדרכים, קרי – מדינה פלשתינית בגבולות זמניים אבל מבלי שישראל מוותרת על כך שבמקביל ניתן לחזור לשלב א’ של מפת הדרכים העוסק בפרוק תשתיות הטרור.

ג. הרגל הטריטוריאלית – נכונות ישראלית לכלול בהסדר על משטר שביתת נשק את אותם שטחים ששרון ואולמרט חשבו לכלול במסגרת תוכנית התכנסות בגדה המערבית.

ד. הרגל הבינלאומית – שיתוף הקהילה הבינלאומית בהסדר באופן פעיל גם במנגנוני הפיקוח הצבאי וגם ב”שמרטפות” על המנגנונים האזרחיים.

ההסדר צריך להיות בין ישראל לרשות הפלשתינית בראשות אבו מאזן במעורבות בינלאומית וגם ערבית. צריך להתחיל במגעים עם סעודיה על מה שקרוי יוזמת השלום הערבית ממרץ 2002. אסור לקבל את ההודנה על פי תפיסת החמאס. אם לא יהיה הסדר עם הצד הפלשתיני לא יהיה מנוס בעתיד מפעולה צבאית רחבה ברצועת עזה. אף פוליטיקאי ישראלי אינו רוצה בזה. במשך מספר שנים מתחמק הדרג המדיני מהחלטה על מבצע צבאי בעזה, ואולם לאורך זמן לא תישאר ברירה אלא לכבוש את רצועת עזה ולבצע “חומת מגן” בדומה לאיו”ש. זאת, על מנת ליצור מצב בו אין מליציות גדולות של טרור, יש יכולת פעולה של צה”ל בכוחות קטנים קיימת והיקף הטרור יהיה מצומצם בצורה ניכרת.