עבור לתוכן העמוד
Menu

לקחים ראשוניים מהמו”מ לשחרור גלעד שליט

ארבעה חודשים חלפו מאז חטיפתו של גלעד שליט, וישראל עודנה מתמרנת בין דרישות ארגוני החוטפים, בניסיון להשיג עסקה ב"מחיר סביר" מבחינה פוליטית, כאשר ברקע אורבים המבקרים עם לקחי "עסקת ג'יבריל" ועסקת טננבאום.

בתקופה האחרונה מוסרים כלי התקשורת בישראל דיווחים סותרים על המו”מ לשחרורו של החייל הישראלי החטוף רב”ט גלעד שליט. מבזקי חדשות המבשרים על תקוות לסיום מוצלח וקרוב של עסקת חילופי שבויים מתחלפות מהר מאוד בידיעות על משבר ומבוי סתום ביוזמות התיווך השונות.

ארבעה חודשים חלפו מאז חטיפתו של גלעד שליט, וישראל עודנה מתמרנת בין דרישות ארגוני החוטפים, בניסיון להשיג עסקה ב”מחיר סביר” מבחינה פוליטית, כאשר ברקע אורבים המבקרים עם לקחי “עסקת ג’יבריל” ועסקת טננבאום. מסקנות הביניים, שניתן להפיק מ”פרשת שליט”, מצביעות על המצוקה האסטרטגית של ישראל בזירה הפלשתינית “הבלתי נשלטת”, ואשר נמצאת בתהליך של התהוות לכדי איום קיומי בטווח הארוך.

ניתוח ההתנהלות המו”מ בפרשת שליט מלמדים על דפוסי הפעולה של החמאס ועל המשמעויות הראשוניות העיקריות:

הגדרת יעדים ברורה –  כבר מיד לאחר החטיפה הגדירה החמאס את יעדיה במו”מ, את מספר האסירים שהיא דורשת לשחרר והקטגוריות על פיהן ישוחררו. בראש הרשימה: אסירים, נערים אסירים והמרצים תקופות מאסר ארוכות (ובטרמינולוגיה הישראלית –  “בעלי דם על הידיים”).

ניהול מו”מ תקיף ושבירת טאבו ישראלי – חרף כל הלחצים המדיניים והצבאיים שהופעלו עליה, החמאס לא הגמישה כהוא זה את תביעותיה במו”מ. מרחב התמרון, שהיא מותירה פתוח, נוגע לשאלת זהות האסירים שישוחררו ולא לקריטריונים לשחרורם. כלומר – במו”מ הנוכחי עשויה החמאס להשלים עם אי שחרור אסירים המהווים “קו אדום” מבחינתה של ישראל (דוגמת אחמד סעדאת האחראי לרצח השר זאבי), אך לא תוותר על שחרור אסירים רוצחים.

המחשת “מי הבוס” – ישראל לא הצליחה ליצור פילוג בין הנהגת הפנים והחוץ של החמאס. ח’אלד משעל פועל בהצלחה, כך נראה, לבסס את מעמדו כמנהיג לאומי הקורא תיגר על אבו מאזן, והנהגת הפנים אינה מעיזה לערער על מנהיגותו וסמכותו. ביטול ההסכם שהתגבש ברגע האחרון ע”י משעל היה בבחינת “תרגיל מנהיגות” המשולב בניסיון לגבות מחיר גבוה יותר מישראל. חמאס מוכנה לדון בהסכם “הודנה” חדש עם ישראל שיהיה נלווה לעסקת השבויים, ובכך שוב ממחישה את עמדת הכוח שלה כמי שמחזיקה במפתח ליציבות אזורית ולעימות צבאי.

סיכול דרך עוקפת חמאס – הניסיונות הישראליים לאתר דרך חלופית לקידום המו”מ, ולו למראית עין, דרך הנשיאות הפלשתינית (אבו מאזן וה’פתח’) נחלו כישלון חרוץ. חמאס מחזיקה בידיה את קלפי המו”מ קרוב לחזה והיא נחושה שלא לתת כל קרדיט לאבו מאזן על שחרור האסירים, גם אם נכונות הטענות שסוגיה זו עלתה במגעים בדרג בכיר בין ישראל לאבו מאזן קודם לחטיפת שליט.

אורך רוח במו”מ – חמאס אינה מפגינה כלפי חוץ כל לחץ להשלים את עסקת השבויים בהקדם האפשרי. מבחינתה, עצם החטיפה להעלאת הדרישה לשחרר אסירים מחזקת את מעמדה בציבור הפלשתיני ובקרב משפחות האסירים שלחצו זמן רב על הרשות הפלשתינית וארגוני הטרור להשתמש בכלי החטיפה לשחרור יקיריהם.

לישראל אין אופציה צבאית – החטיפה הוכיחה, שרצועת עזה מתנהגת אחרת מיהודה ושומרון ומכתיבה כללי משחק שונים. זו החטיפה הראשונה בה קצרה ידו של צה”ל להגיע אל מקום המסתור בו מוחזק החייל. למרות טענות הפלשתינים על “המשך הכיבוש הישראלי” גם לאחר ההתנתקות, רצועת עזה הפכה לאזור הנתון בשלטון פלשתיני ריבוני מוחלט. השפעתה הצבאית הישירה של ישראל בו מוגבלת ביותר למבצעי תגמול קצרים באזורי השוליים של הרצועה, שאף הם (כמו גם מעצר שרי הממשלה וחברי הפרלמנט) לא הוכחו כגורם לחץ אפקטיבי על החמאס בפרשת החטיפה.

ניתוק המו”מ מחיזבאללה – הנהגת החמאס העדיפה, בתיאום עם חיזבאללה, לנתק את אפיק המו”מ על שחרור שליט מהמו”מ לשחרור שני החיילים הישראלים שנחטפו בגבול לבנון (אהוד גולדווסר ואלדד רגב). ביסוד ההחלטה, כפי הנראה, ההערכה שניתן להפיק מחיר גבוה יותר ובפרק זמן קצר יותר במו”מ נפרד עם ישראל. שילוב שני הערוצים עלול לגרום בראיית החמאס עיכוב רב במו”מ עקב הקשיים הגדולים יותר בניהול התיווך בין ישראל לחיזבאללה, ויתכן שיש בכך גם אינדיקציה משתמעת למצבם של החיילים החטופים.

ניצול מושכל של התקשורת – חמאס מזינה את אמצעי התקשורת באורח שוטף במידע (הדלפות, תדרוכים, ראיונות וכו’) על מנת ליצור, כחלק מהמלחמה הפסיכולוגית,  לחץ מבית בתוך ישראל על הממשלה להיכנע לתנאיה. טלטלת האופטימיות והפסימיות התדירה נועדה לשמש מטרה זו. האפקט התקשורתי נוצר, אך ספק רב אם הצליח להשיג את יעדו.

ריכוזיות וחלוקת סמכויות – ברי, כי החמאס היא גורם הכוח העיקרי הנותן את הטון במו”מ. עם זאת, היא משתמשת לעיתים בשותפותיה לחטיפה (ועדות ההתנגדות העממית וצבא האסלאם) על מנת להעביר מסרים שונים (בד”כ נוקשים יתר) כדי להגביר את הלחץ על הצד הישראלי.

מותר החמאס על אל-קאעידה – על אף ששני הארגונים תמימי דעים ביחס לחזון השלטת האסלאם על העולם, תנועת החמאס נבדלת בטקטיקה להשגת יעד זה. הדבר בא לידי ביטוי גם בפרשת שליט. שמירה על חייו של החייל הישראלי נתפסת כנכס אסטרטגי לשחרור האסירים הפלשתינים, וזאת בניגוד לאל-קאעידה הרואה בהוצאות להורג המתוקשרות אמצעי להטיל מורך לב על הכופרים.

רצון לקטוף פירות ההצלחה – שחרור אסירים, ובהם אסירים “עם דם על הידיים”, בעסקה שניזומה בעקבות חטיפת חייל, עשויה לחזק עוד יותר את שלטון החמאס בזירה הפלשתינית כגורם היחיד אשר מסוגל בדרך “ההתנגדות” לכופף את ישראל בסוגיות המהות: נסיגה משטחים פלשתינים ללא תנאי ושחרור אסירים “עם דם על הידיים”. לכך משמעות רבה בקמפיין שהחל בו לפני מספר שבועות ח’אלד משעל בדרכו לכיבוש משרת נשיא פלשתין.