עבור לתוכן העמוד
Menu

הצביעות של “בצלם”

הארגון הישראלי - פלשתיני לזכויות האדם, "בצלם", פרסם בחודש ספטמבר 2006 דו"ח נוקב במיוחד על הפצצת תחנת הכוח ברצועת עזה והגדירה כ"פשע מלחמה"

הארגון הישראלי – פלשתיני לזכויות האדם, “בצלם”, פרסם בחודש ספטמבר 2006 דו”ח נוקב במיוחד על הפצצת תחנת הכוח ברצועת עזה והגדירה כ”פשע מלחמה”. “בצלם” נימק קביעה זו בטענה, כי “תחנת הכוח, שהופצצה היא אובייקט אזרחי מובהק” וכל “התקפה, המכוונת נגד אזרחים, שאינם משתתפים בלחימה או נגד אובייקטים אזרחיים, אסורה לפי המשפט ההומניטארי הבינלאומי ונחשבת לפשע מלחמה”.

בדו”ח זה, כבקודמיו, נוהג “בצלם” בחומרה יתירה עם מדינת ישראל וצה”ל, ומדקדק כבקוצו של יוד בכל פעולה, ממנה עשויה להשתמע פגיעה בזכויות האזרח של התושבים הפלשתינים. ברצוני להוסיף ביקורת על זו שכבר השמיע עמיתי פרופ’ ג’ראלד שטיינברג בבלוג המערכת.

אין חולק, גם לא בבית המשפט העליון, בממשלת ישראל ובפיקוד הבכיר של צה”ל, על חשיבות ההקפדה היתירה בהימנעות, ככל האפשר, מפגיעה באזרחים תמימים בפעולות הצבאיות נגד גורמי הטרור בשטחי הרשות הפלשתינית. יחד עם זאת, ההתעלמות המוחלטת של “בצלם” מהוויית הטרור הפלשתינית, מעוררת שאלות נוקבות לא פחות מביקורת הארגון על צה”ל, באשר למהימנות הדו”ח וכוונותיו הגלויות והנסתרות. בדו”ח אין התייחסות, ולו במילה אחת לטרור הפלשתיני (למעט ציטטות מתגובות צה”ל), ואף ההפגזה היומיומית של ישובים ישראליים בעוטף רצועת עזה, מתוארת במכבסת המילים של “בצלם” כ”ירי רקטות”, משל היו אלה ירי זיקוקי דינור בלתי מזיקים.

ישראל נאבקת על קיומה עם מדינת טרור, בה תשתית הטרור אינה נפרדת מהאוכלוסייה האזרחית.  תמוהה העובדה מדוע “בצלם” נזעק כל כך כדי לספק סעד משפטי לישות הטרור הפלשתינית בהסתמכו על החוק הבינלאומי, אותו חוק לו בזה ממשלת החמאס ורואה בו “בלתי תקף” מיסודו, שכן נחקק בידי בני אדם ואינו ניתן מידי אללה. מנהיגיה אף הכריזו על “הלגיטימיות הבינלאומית” מלחמת דת בלתי מתפשרת, אשר תוכרע בראייתם כאשר האסלאם יפרוץ ברחבי העולם כולו ויכפה את “שלטון האמת” כנבואת הקוראן. יתר על כן, ראוי להדגיש בעניין זה, כי מצבם של הפלשתינים שונה בתכלית מזה של העם העיראקי בתקופת שלטונו של סדאם חוסיין. העם העיראקי נאנק היה תחת משטר עריץ שעלה לשלטון בהפיכה צבאית, ואילו ממשלת החמאס הטרוריסטית נבחרה כאמור בדעה צלולה בידי רובו המכריע של העם הפלשתיני על מנת להצעיד קדימה את דרך הג’יהאד הלוחמנית לשחרור שאר שטחי פלשתין.

דו”ח “בצלם” מציין, כי “אין חולק על כך שזכותה של מדינת ישראל להגן על חיי אזרחיה מפני מגוון האיומים הנשקפים להם, לרבות ירי רקטות קסאם משטח הרצועה”. עם זאת, אין “בצלם” מתמודד עם הבעייתיות של ניהול לחימה עם אויב המסתתר בתוך אוכלוסיה אזרחית ועם אוכלוסיה אזרחית המגויסת ללחימת הטרור בישראל. האם יכולים חוקרי “בצלם”, באותה מידה של דקדקנות מחקרית, להידרש גם להסברים כיצד יכולה מדינת ישראל “לממש את זכותה להגן על אזרחיה” בלחימה סטרילית מוחלטת במציאות של טרור מדינה המופעל מרצועת עזה? מדוע “בצלם” לא יציג חלופות לשיטות לחימה חדשניות היודעות שיבחינו בדיוק של 100% בין טרוריסטים לובשי בגדים אזרחיים לאזרחים תמימים?

בלחימה נגד הטרור, המוצא לו משכן באוכלוסיה אזרחית אוהדת, לא נמצא מטה הקסמים היכול להבטיח שאזרחים לא יפגעו. כך גם למדו הגדולות שבדמוקרטיות, שהותקפו ע”י הטרור האסלאמי הבינלאומי ובזירות הלחימה בעיראק ובאפגניסטן. מוסר הלחימה הגבוה של המדינות הדמוקרטיות, ובהן ישראל, גובה לעיתים מחיר דמים כבד מבית ומעניק יתרון לעיתים קרובות לטרוריסטים. לו היו הולכות הדמוקרטיות בעקבות מבחן התוצאה שהעמיד “בצלם”, קרי – צמצום הטרור בפועל, ההיסטוריה תלמד, כי רק לחץ צבאי כבד הביא את ארגוני הטרור הפלשתיניים (כמו גם חיזבאללה) לשקול הפסקת אש.

את החוק הבינלאומי יש לכבד ככתבו וכלשונו, כמו גם את מסורת ישראל האוסרת על פגיעה בחפים מפשע. עם זאת, את הביקורת על צה”ל ומדינת ישראל בעניין זה ראוי לבצע תוך לקיחה בחשבון, ולא במנותק כפי שנוהג “בצלם”, של התנאים המיוחדים המאפיינים את הלחימה בישות טרור הנשענת של אוכלוסיה מגויסת.