עבור לתוכן העמוד
Menu

בעיית הפליטים לאן?

יחסי ישראל והפלשתינים הולכים ומתכנסים לעיסוק בלב ליבו של הסכסוך ובמהות של הבעיה הפלשתינית, שהיא שאלת יישוב הפליטים.

יחסי ישראל והפלשתינים הולכים ומתכנסים לעיסוק בלב ליבו של הסכסוך ובמהות של הבעיה הפלשתינית, שהיא שאלת יישוב הפליטים. ההתנתקות, ותוכנית ההתכנסות, “פותרות” את עיקר בעיית התוויית הגבולות וממקדות את תשומת הלב בשאלת ירושלים והפליטים. יתר על כן, הצטיירותה של ההתנתקות כניצחון ל”דרך ההתנגדות”, וחזרת פליטים ומגורשים לפלשתין דרך מעבר רפיח ה”משוחרר”, ליבתה מחדש את התקווה בקרב הציבור הפלשתיני, כי השיבה אינה רק חזון לאחרית הימים, אלא שאיפה הניתנת למימוש גם בדור הנוכחי.

האפשרות לנהל מו”מ ליישוב בעיית הפליטים על בסיס של פשרה, שניתן לחיות עימה, נראית בלתי ישימה. תנועת החמאס מתנערת מכל מחויבות להסדרי הביניים ואף אינה מקבלת את החלטות האו”ם כמקור סמכות לגיטימי. היא חותרת להשתלט על אש”ף, לתפוס את מעמד הנציג היחיד והבלעדי של העם הפלשתיני בכל מקום הימצאו (כולל ערביי ישראל) ולהפעיל את ציבור הפליטים הפלשתינים כגורם כוח פעיל ומרכזי בתביעת השיבה. לחמאס עניין לשחוק את כושר העמידה של ישראל וחוסנה של החברה לקראת הקרב המכריע על שיבת הפליטים, ולכך עשויה להיות השפעה ישירה גם על היציבות הפנימית במדינות המעטפת, ובעיקר בירדן, שרוב אוכלוסייתה ממוצא פלשתיני. בכל מקרה, האווירה ברשות הפלשתינית תחת שלטון אסלאמי לא תאפשר לגורמים פלשתיניים פרגמאטיים ליזום מהלכים מדיניים המבוססים על פשרה בסוגיית הפליטים (דוגמת יוזמת ז’נבה).

ישראל, אם תבצע נסיגה חד צדדית גדולה נוספת בגדה המערבית, תשמוט מידיה קלף מפתח אשר מלכתחילה היה אמור לשמש לצורך קבלת ויתורים פלשתיניים בסוגיות המהות. הרשות הפלשתינית לא העניקה כל תמורה מדינית תמורת ההתנתקות, ההכרה הישראלית במדינה פלשתינית והנכונות המוצהרת לוותר על שכונות ערביות במזרח ירושלים. הדיון על סוגית הפליטים יתקיים בעתיד מול מדינה עצמאית הזוכה לגיבוי ולתמיכה ערבית ובינלאומית. המאבק לא ייסוב אפוא עוד סביב זכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני, אלא יתמקד בשאלת זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית וכמדינה בכלל.

נוכח תמונת מצב זו, ישראל צריכה לנצל את התבססות שלטון החמאס, שאינו מקבל את הסדרי הביניים, על מנת להתנער מכל מחויבות ישראלית לדון בבעיית הפליטים. את האחריות המלאה לבעיית הפליטים יש להטיל על הרשות/המדינה הפלשתינית, בהיותה הבית הלאומי הפלשתיני, ולדרוש את פרוק אונר”א.

מול הרשות הפלשתינית יש להציג עמדה חד משמעית, הדוחה בבחינת ייהרג ובעל יעבור, יישוב פליטים בתחומי מדינת ישראל, ולהבהיר, כי ניסיון של הרשות לעודד הגירה לתוך שטח ישראל או להצית אינתיפאדת פליטים יהווה עילה למלחמה. במישור המדיני יש לפעול לשכנע את המדינות התורמות להתנות העברת כספי סיוע לשלטון הפלשתיני בעמידה בתנאי הקוורטט ובהפניית חלק נכבד מהכספים לשיקום מחנות הפליטים.

תפיסת ההתנתקות (אם נחושה הממשלה ליישמה) צריכה להיבחן מחדש נוכח החתירה של הצד הפלשתיני להפוך את הדמוגרפיה לראש החץ במערכה להביא לקריסתה של ישראל כמדינה יהודית. בהיעדר עומק גיאוגרפי, הלחצים הדמוגראפיים, המלווים בטרור נגד ישראל משטחה של המדינה הפלשתינית, עלולים לפגוע בביטחונה וביציבותה של ישראל. חלוקת הארץ על בסיס גבולות בני הגנה, גם על חשבון פינוי גושי התיישבות וחילופי שטחים, עשויה להעניק יתרונות צבאיים חיוניים מול איום פלשתיני עתידי וליצור יכולת הרתעה ופעולה בעומק השטח הפלשתיני. נוכח המסורת של אי כיבוד הסכמים ע”י הצד הפלשתיני יש לפעול בחזית המדינית על מנת לגבש תמיכה בינלאומית בקו גבול חדש, המבוסס על חילופי שטחים, שישמור על אזורי ביטחון אסטרטגיים חיוניים ויאפשר לצה”ל, אם יידרש לכך, להחזיר המצב לקדמותו ממקומות היערכות נוחים.