הרשות הפלשתינית, שאינה אלא התאגדות של ארגוני טרור, מנהלת מסע תעמולה רצוף נגד "המדיניות הישראלית המכוונת לפגיעה באזרחים פלשתינים חסרי ישע". טענות אלה מוצאות להן אוזניים קשובות אצל ארגוני זכויות אדם ישראליים, פלשתיניים ובינלאומיים ואף בקרב ההנהגה הערבית בישראל, החוזרת ומאשימה את ממשלת ישראל ב"פשעי מלחמה" בגין "הרג במזיד" של אוכלוסיה אזרחית.
אירועי השבועיים האחרונים מספקים חומר רב למחשבה ולעיון בתקפות טענות אלה. ב- 23 בנובמבר 2006 פוצצה עצמה אישה פלשתינית סמוך לכוח צה"ל ברצועת עזה. המחבלת המתאבדת, פאטימה אל-נג'אר, בת 57 וסבתא לעשרות נכדים, הייתה למקור גאווה לארגון החמאס, ששלח אותה למשימת ההתאבדות. היא הגשימה במותה את תכלית החיים, כפי שרואים אותה החמאס ותנועת האם שלו האחים המוסלמים, המתמצה בסיסמה המדוקלמת כבר בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים: "הג'יהאד והמוות למען דרכו של אללה הם פסגת שאיפותינו".
לפיגוע ההתאבדות של פאטימה אל-נג'אר גם היבט "פמיניסטי" אסלאמי בעיני החמאס, שכן היא הוכיחה את המעורבות של נשים, ונכונותן להקרבה אישית בדומה לתפקיד הגברים לוחמי הג'יהאד. בהודעת החמאס נאמר כהאי לישנא: "מאז תחילת המעבר לפעילות התנגדות במהפכה האסלאמית לא התרשלה האישה הפלשתינית בנכונותה למסור נפשה הזולה כקורבן עבור מולדתה היקרה". אכן, הטיבו אנשי הספרא של החמאס לתאר את יחסם למתאבדים. נפשם זולה ואפשר לעשות בה שימוש רב, אם כי חד פעמי, במאבק נגד ישראל.
למרות ארסנל הנשק העצום שבידיו, לא חדל החמאס לעשות שימוש בנשק זול וקל להפעלה ולמניפולציה. בתמורה להבטחות לחיי נצח בגן עדן על תענוגות החיים שבו, הופכים האזרחים-חיילים המתאבדים, במחרטות הנפש של החמאס, לזביל של פגז, לתרמיל של כדור, לחמורו של משיח שאמור לקדם את הגאולה ואת תחייתה של הח'ליפות האסלאמית באמצעות רצח יהודים ללא אבחנה.
ואין זו הדוגמה היחידה החריגה בנוף המחבלים המתאבדים. ארגוני הטרור הפלשתיניים שלחו אל מותם, מאז ספטמבר 2000, מאות אזרחים פלשתינים חגורים בחגורות נפץ או מסיעים מכוניות/ משאיות/ אופניים/ עגלות תופת. היו בהם נערים בני 15, נערות, סטודנטים, אבות ואימהות וגם סבים וסבתות. פניה של החברה הפלשתינית. כולם לבושי בגדים אזרחיים, מבקשים לנצל את הזהירות הישראלית מפגיעה באזרחים על מנת להגיע בבטחה ליעד ולגרום למספר נפגעים גדול ככל האפשר.
את הנחת יסוד זו, שישראל נזהרת מאוד מפגיעה באזרחים, מנסים הפלשתינים לנצל גם בדרך נוספת באמצעות שימוש בתושבים הפלשתינים כמגן אנושי. ארגוני הטרור הפלשתיניים בוחרים מדעת למקם את מעבדות החבלה ומשרדיהם בתוך מבני מגורים שרבים מהם משמשים באזור הגבול עם מצרים כפתח למנהרות להברחת נשק.
בשבועיים האחרונים גייסו ארגוני הטרור אזרחים, כולל נשים וילדים, לשמש "מגנים אנושיים" במוקדי לחימה עם צה"ל וכדי למנוע תקיפה של יעדי טרור. ב- 18 בנובמבר 2006 נקראו מאות אזרחים להגיע לביתו של מוחמד בארוד, פעיל שטח בכיר ב"ועדות ההתנגדות העממית", לאחר התרעה טלפונית מקדימה שהעביר צה"ל (במסגרת מאמציו למנוע פגיעות באזרחים) בה התבקשו דיירי ביתו של הפעיל להתפנות מהמקום לפני ההפצצה. במקרה זה, כמו גם במקרים דומים נוספים, ההנחה, שצה"ל לא יפגע בכוונת מכוון באזרחים פלשתינים, התבררה כנכונה.
בקשתי לבדוק את תגובת ארגוני זכויות האדם הישראליים והפלשתיניים לשימוש הציני החוזר ונשנה של ארגוני הטרור הפלשתיניים באזרחים כתחמושת וכשכפ"ץ. כצעקתנו שתיקתם וחדלונם. ולנו לא נותר אלא ללמד סנגוריה על מוסר הלחימה של צה"ל דווקא מהחמאס המתגאה בכך שהוא יודע להיטיב לנצל את רגישותו של צה"ל לחיי אזרחים על מנת לזרוע מוות ולהגן על חייהם של טרוריסטים.
