העיסוק בקשר בין כלכלה לטרור תופס כיום מקום מרכזי בהתמודדות עם הפלסטינים. כך מדגישים הדוברים האמריקנים, ובראשם יועץ הנשיא ג'ארד קושנר, את היתרונות הכלכליים העצומים המצפים לפלסטינים אם יאמצו את תוכנית השלום החדשה של ארה"ב שטרם פורסמה. בהקשר העזתי מנסות ארה"ב וישראל לקדם השקעות ברצועה לא רק מתוך דאגה כנה לאיכות החיים של תושבי עזה, אלא גם על בסיס ההנחה ששיפור המצב הכלכלי ירסן את הטרור בטווח הקצר וימנע התלקחות נרחבת בעתיד, כתוצאה מהייאוש ותחושת חוסר המוצא.
תחושות של תמיהה, חרדה ותסכול מציפות את הישראלים מול דחפי ההרס של הצעירים העזתים, שהעלו באש את מתקני מעבר כרם שלום, בעוד ישראל עושה כמיטב יכולתה להבטיח את זרימת הסחורות לעזה ואף שוקלת פתיחה של הגבול לעובדים, וזאת מעבר לעיסוק באפשרויות ההקמה של נמל עבור הרצועה.
גם לגבי האזורים שבשליטת הרשות הפלסטינית ובמזרח ירושלים יש הנחה נסתרת שהמצב הכלכלי משפיע על רמת הטרור. בספרון שפרסם לאחרונה "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", נמתחת ביקורת חריפה מצד מחברי מאמרים – פלסטינים וישראלים – נגד המאבק של הרשות ושל תנועת החרם נגד הנורמליזציה של היחסים הכלכליים בין ישראלים לפלסטינים במקומות עבודה משותפים. לטענתם דווקא פעילות כלכלית משותפת, בעיקר באזור C, עשויה להיות הדרך ליצירת בסיס לקידום שלום עלה רקע אינטרס משותף בשגשוג עתידי. ראש הממשלה נתניהו כבר העלה בהקשר זה בעבר את הרעיון של "שלום כלכלי".
אבל בפועל הקשר בין כלכלה לטרור הוא מורכב בהרבה. הפלסטינים מבצעים טרור ממניעים אידיאולוגיים ורובם רואים בו דרך פעולה מוצדקת ומועילה לקידום יעדיהם בסכסוך עם ישראל. המחבלים ובני משפחותיהם זוכים לטובות הנאה כלכליות משמעותיות בדמות המשכורות שהרשות הפלסטינית משלמת להם. מחויבותה של ההנהגה הפלסטינית למאבק בציונות גוברת על שיקולי תועלת כלכלית, על אף מודעותה להכרח לתת מענה לצרכים הכלכליים. לראיה, האינתיפאדה השנייה נפתחה בתקופה של שגשוג מרשים.
ההחלטה על היקף הטרור הרצוי משקפת את התפיסה של הגורמים השונים במערכת הפוליטית הפלסטינית באשר ליחס העלות מול התועלת של סוגי פעילות הטרור השונים בכל נקודת זמן. בשקלול יחס זה נלקחים בחשבון שיקולים רבים, כשהכלכלי זוכה לחשיבות כגורם מרסן בעיקר בנסיבות של מצוקה חריפה. כך למשל, המשבר הכלכלי המתמשך היה אחת הסיבות שהביאו את הפלסטינים ב-2005 להחלטה שיש לחדול את האינתיפאדה השנייה.
הפער בין המחויבות לשיקולים אידיאולוגיים לבין חשיבות השיקולים הכלכליים נמוך מאוד בקרב המגזר העסקי הפלסטיני. הוא גדל כשמדובר בתנועה פרגמטית יחסית כמו פתח, מתרחב עוד יותר כשמדובר בתנועה אידיאולוגית דתית כמו חמאס, שיש לה גם מחויבות שלטונית, ומתעצם כאשר מדובר בתנועות קיצוניות יותר שאינן מחויבות להתמודדות עם מצוקות האוכלוסייה, דוגמת הג'יהאד האסלאמי.
בכל מקרה, הסיכוי שפיתויים כלכליים יביאו לשינוי היעדים הלאומיים הפלסטינים הוא קלוש, כל עוד לא תוביל את המערכת הפלסטינית תנועה פוליטית שתיתן עדיפות לרווחת אזרחיה ותכיר בכך שכדי לתת מענה לצרכים הכלכליים עליהם לוותר על המחויבות למאבק בציונות, קרי לרעיון השיבה ולהקמת מדינה פלסטינית על כל שטח פלסטין המנדטורית.
הגישה של הממשל האמריקני, המותחת ביקורת על הפלסטינים, ובעיקר על חמאס, על "שאינם פועלים על פי צורכי העם הפלסטיני", משקפת חוסר הבנה של סדרי העדיפות של הפלסטינים ומחילה עליהם את סדר העדיפויות המערבי, הרואה תאימות בין הזכות לחפש את האושר לבין הזכות לחפש את העושר.
הפלסטינים מנסים להסביר לעולם שיש להם סדר עדיפות אחר הכולל תשלום משכורות למחבלים, "צעדות שיבה", הרס מעבר הסחורות ונכונות לשלם מחיר גבוה הן בחיי אדם והן כלכלית. אבל נראה שהאמריקנים, האירופים וגם ישראלים רבים לא קולטים מסרים אלה וממשיכים להאמין ששיקולים כלכליים יכולים לגרום לפלסטינים לשנות את מדיניותם.
אין בכל אלה כדי להמעיט מחשיבות ההשקעה בקידום הכלכלה הפלסטינית ושיתוף הפעולה הכלכלי עמם. אלה נדרשים מסיבות מוסריות, מרצון כן להביא לפריחה כלכלית אצל שכנינו, משאיפה לקדם את ההיכרות בין העמים ומתקווה שבסופו של דבר סדר העדיפות של הפלסטינים ישתנה.
פורסם לראשונה באתר YNET.
