תוניסיה היתה המדינה הערבית הראשונה שבה החל "האביב הערבי". היא המדינה הראשונה שמאסה בדרך דמוקרטית ובלתי אלימה בשלטון האסלאמי הרדיקלי.
תוצאות הבחירות האחרונות לנשיאות ולפרלמנט בתוניסיה מורות כי האסלאם הפוליטי הקיצוני והחשוך מנוגד בעליל לערכים הדמוקרטים והחילוניים.
נצחונו של פתאח אל-סיסי במצרים והרחקת האחים המוסלמים מהשלטון הגביר את כוחה של האופוזיציה החילונית בתוניסיה והוא היה בהחלט הגורם העיקרי למהפך בשלטון.
מאז ומתמיד נחשבה תוניסיה למדינה סונית מתונה, נאורה ומתקדמת, אשר רוב תושביה יודעים קרוא וכתוב ומתנגדים לאלימות.
אבי האומה התוניסאית, חביב בורגיבה, היה הראשון בעולם הערבי שהסכים להכיר במדינת ישראל, וזאת מיד אחרי עצמאות ארצו ב-1956. הוא היה ידוע באהדתו לעם היהודי. עד היום, למרות ההפיכה והשינויים שחלו במשטר עם חלוף השנים, הקהילה הקטנה שנשארה בתוניסיה זוכה ליחס מיוחד.
אחרי מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, הסכימה תוניסיה לפתוח את מפקדת משרדי אש"ף בשטחה ולהעניק ליאסר ערפאת ולאנשיו חסינות דיפלומטית. ב-1985 הופצצה המפקדה על ידי חיל האוויר הישראלי.
תוניסיה שיחקה תפקיד חשוב במסגרת השיחות החשאיות שהובילו להסכמי אוסלו. ב-1996 כוננו יחסים דיפלומטים בין ישראל לתוניסיה והוקמו משרדי אינטרסים. היחסים בין שתי המדינות נותקו עם פרוץ האינתיפדה השניה באוקטובר 2000.
הרקע להפיכה
תוניסיה קבלה את עצמאותה ב-1956, אחרי שלטון קולונילי צרפתי של 75 שנים. חביב בורגיבה נהל את המדינה במשך 31 שנים, אך יסד משטר חד מפלגתי בלתי מעורער. בשנת 1987 ביצע זין אל עבידין בן עלי הפיכה ותפס את השלטון. הוא שלט ביד ברזל עד תחילת 2011. בתקופות כהונתו שגשגה הכלכלה והתרבות והודקו היחסים עם מדינות אירופה, בעיקר עם איטליה וצרפת, אך גברה השחיתות השלטונית ונרמסו זכויות האדם.
מאז שקבלה את עצמאותה ב-1956 ובמשך יותר מ-65 שנים, הכיר העם התוניסאי למעשה רק בשני שליטים בלבד: בורגיבה ובן עלי.
ב-17 בדצמבר 2010 חל המהפך הראשון. בעיירה הקטנה והנידחת סידי בוזיד, הרחק מעיר הבירה הסואנת תוניס, הצית רוכל צעיר בשם מוחמד בועזיזי את עצמו מאחר והשלטונות סרבו להעניק לו אישור להצבת דוכן ירקות ופירות בשוק המקומי. מותו גרם לגל של מהומות ומחאות בכל רחבי המדינה והפגנות השתוללו נגד המשטר ויוקר המחיה. הנשיא בן עלי הורה לדכא את ההפגנות במלוא הכוח.
במהומות האלימות נהרגו 670 איש, 100 מתוכם נהרגו בזמן ניסיונות בריחה מבתי כלא.
ב-14 בינואר 2011 נמלט הנשיא בן עלי עם משפחתו ומקורביו מהמדינה בלווי מטוסי קרב לוביים, שהעמיד לרשותו הקולנל מועמר קאדפי. לאחר שנשיא צרפת דאז, ניקולא סרקוזי, סרב להעניק לו מקלט מדיני הוא הוברח לערב הסעודית. בן עלי נשפט שלא בפניו בבית דין צבאי ונגזרו עליו 35 שנות מאסר ותשלום קנס של 65 מליון דולר.
תוצאות אפקט הדומינו במדינות ערב
נפילתו של הנשיא בן עלי ויציאתו המשפילה לריאד היו בהחלט אירוע היסטורי שהשפיע וזעזע בעקבותיו את כל העולם הערבי. "מהפכת היסמין" בתוניסיה פרצה במלוא התאוצה וגלשה "לאביב ערבי" למדינות ערב האחרות, ובמיוחד למצרים. הדבר הביא להדחתו של הנשיא מובארק ועליית האחים המוסלמים לשלטון; לנפילתו של הקולונל קאדפי בלוב וכן לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, אשר בעקבותיה עלו לזירה ארגוני טרור אסלאמיים, שגרמו לשינויים משמעותיים במזרח התיכון כולו ואף מעבר.
לראשונה, העז המון העם בתוניסיה לצאת לרחובות ולכיכרות ולהפגין נגד העריצות והשחיתות. ניצנים ראשונים של קריאות לחירות ולשוויון נשמעו לראשונה במדינה ערבית. לראשונה, יצאו אנשים לרחובות ערים ערביות כדי להתקומם נגד בעיות פנימיות ולא למען פלסטין ו/או נגד "הכיבוש הישראלי". הפגנות ומהומות פרצו נגד מנהיגים מושחתים, שנהנו במשך עשרות שנים מהעוני והבורות של העמים וגנבו את קופת המדינה על ידי יצירת מדינת משטרה והגברת פולחן האישיות.
בשנות ה-50 וה-60 שינויים במשטרים הערביים התקיימו רק על ידי הפיכות של קולונלים מגלומנים. היום, המהפכות נעשות לאור היום על ידי ההמונים, שברובם המכריע מורכבים מבני נוער מובטלים היודעים היטב לנהל את מאבקם דרך הרשתות החברתיות, אתרי האינטרנט והטלפונים הניידים. הפייסבוק והטלוויזיה הלווינית הפכו מעתה לנשק החדש של ההמונים הצעירים, שמאסו במשטרים הטוטליטריים.
המשטר החדש
ב-23 באוקטובר 2011 נערכו בתוניסיה בחירות כלליות לפרלמנט, אך המפלגה האסלאמית אל-נהדה, "התחייה", זכתה ברוב המושבים. המפלגות החילוניות חששו מאוד מכך שהמדינה תהפוך לאסלאמיסטית עם חוקי שריעה קיצוניים ושוב יצאו לרחובות ודרשו חוקה חדשה ובחירות "חדשות והוגנות", המשקפות את הרצון האמיתי של העם. בתום מאבקים רבים, שנמשכו יותר משנתיים, התקבלה בסופו של דבר החוקה החדשה, המשלבת ערכי דת מוסלמים עם ערכים אוניברסאליים ודמוקרטים. יש לציין כי מאז הקמת הרפובליקה התוניסאית הראשונה ב-1956, זוכות הנשים לשוויון בחברה והן תופסות עד היום עמדות כוח.
ביוני 2012 חזר לזירה הפוליטית אל-באג'י קאיד א-סבסי בן ה-88. א-סבסי הינו דמות מוכרת עוד מימי בורגיבה ובן עלי, כאשר שמש בעבר בתפקיד יו"ר הפרלמנט ושר חוץ ואף כהן במשך תקופה קצרה בתפקיד ראש ממשלה. הוא הקים מפלגת שמאל חדשה חילונית ואנטי אסלאמית בשם "נידה טונס".
בינואר 2014 החליט ראש הממשלה האסלאמי המכהן, ראשיד גאנושי, להתפטר מרצון ועמו גם חברי מפלגתו אל-נהדה. בחירות מוקדמות הוכרזו לפרלמנט ולנשיאות.
ב-14 בדצמבר 2014 זכתה המפלגה החילונית, "נידה תוניס", לרוב בפרלמנט ו א-סבסי הישיש נבחר לנשיאה החדש של תוניסיה.
האם יצליח לאחד את השורות ולהוביל את מדינתו ליציבות ולימים טובים יותר? האם צפוי עתיד יותר דמוקרטי או חזרה לפרקטיקות הישנות והמושחתות של בן עלי? בשלב זה קשה לדעת כי תוניסיה – הקטנה שבמדינות המגרב עם אוכלסיה של 11 מיליון נפש, שברובה צעירה ומשכילה – מתקשה להתגבר על בעיות הכלכלה והחברה. אין ברשותה אוצרות טבע בשפע, לא נפט ולא גז כמו ברבות מארצות ערב, והיא גם אינה מעצמה צבאית. כוחה מושתת על מקומה הגיאוגרפי האסטרטגי ותבונתה להתפשר ולמנוע חיכוכים פוליטיים וסכסוכים עם שכנותיה.
מגזר חשוב הוא ענף התיירות ואם לא יחזרו אליה התיירים בהמוניהם הכלכלה תקרוס והאבטלה תגבר. בתוך כך, הנשיא החדש יצטרך להוביל למהלכים דרסטיים, ובראש ובראשונה לשקם את הכלכלה עם שיתוף פעולה מלא והשקעות אירופיות, ובמיוחד צרפתיות. הנשיא פרנסואה הולנד, שערך ביקור רשמי בתוניס, הבטיח להיענות לבקשות ולהדק את שיתוף הפעולה גם בתחום הלוחמה בטרור האסלאמי.
יש להדגיש כי בגלל האבטלה הגוברת במדינה, רבים מהצעירים היגרו לצרפת, אך גם רבים הצטרפו לתנועות טרור אסלאמיות כמו דאעש. נציין כי תוניסיה גובלת עם לוב, שבה שורר תוהו ובוהו. שם גם נמצאות קבוצות קיצוניות המנסות לערער את המשטר החילוני החדש בתוניסיה על ידי פעולות טרור.
יחסי תוניסיה-ישראל
עוד לפני עצמאותה ב-1956 נוצרו מגעים ידידותיים בין שליחים של בורגיבה עם דיפלומטים ישראלים באו"ם ובפריז. במהלך השנים הבאות, נמשכו מגעים אלו בחשאיות. יש לציין כי באותה תקופה חיה בתוניסיה קהילה יהודית ענפה ופוריה של כ-100 אלף נפש והיא תרמה רבות לכלכלה ולשגשוג התרבות במדינה. נזכיר גם כי במשך שישה חודשים במהלך מלחמת העולם השנייה כבשו הנאצים את תוניסיה והיהודים ענדו את הטלאי הצהוב והובלו למחנות עבודה, ומקצתם אף הובלו לאירופה למחנות ההשמדה. כיום, חיים בקהילה היהודית בתוניסיה כ-2000 איש, רובם קשישים, שמרוכזים בעיר העתיקה גרבה. ב-11 באפריל 2002 בית הכנסת המקומי, הנחשב לאחת הוותיקים בעולם, היה מטרה לפעולת טרור של ארגון אלקאעידה. 21 אנשים, רובם תיירים, נהרגו באותה התקפה.
עם כנון העצמאות מידי צרפת, הוביל הנשיא בורגיבה קו מתון ואמיץ לפתרון הסכסוך בין ישראל לארצות ערב.
בשיחות רבות שניהלתי עם ראש הממשלה לשעבר של הנשיא בורגיבה, מוחמד מזאלי, נודע לי כי מיסד הרפובליקה התוניסאית ניסה מספר פעמים לתווך בין מנהיגי ערב לבין מנהיגים ישראלים למציאת פתרון לסכסוך. הדבר גם נעשה גם בסיועו של ראש ממשלת צרפת לשעבר, פייר מנדס פרנס, שהיה כידוע יהודי ופעיל להוט למען השלום עם הפלסטינים. מנדס פרנס העניק בזמנו את העצמאות לתוניסיה וכאות הוקרה העניק לו בורגיבה מעון נופש בקרטגו, בה בילה מדי שנה את חופשת הקייץ שלו.
פעמים רבות נפגשתי עם מנדס פרנס והוא אישר את קיומם של המגעים, שלצערו לא נשאו פרי.
נדגיש כי ב-3 במרץ 1965, במחנה פליטים ביריחו, במהלך ביקור בירדן עם המלך חוסיין ושנתיים לפני מלחמת ששת הימים בה ישראל הגיעה לשטחים, נשא בורגיבה נאום היסטורי, שזכה להדים בעולם כולו. בורגיבה היה המנהיג הערבי הראשון שקרא להכיר במדינה ישראל. צעד אמיץ זה בודד אותו בעולם הערבי ותוניסיה אף סולקה על ידי נאצר מהליגה הערבית. זה גם אותו בורגיבה שמסכים לתת מקלט ליאסר ערפאת וללוחמיו מיד אחרי הפלישה הישראלית לבירות באוקטובר 1982 ופותח משרדים של אש"ף בתוניס, שכזכור הופצצו ב-1985 על ידי חיל האוויר הישראלי.
תוניסיה שיחקה בתפקיד מפתח במסגרת השיחות החשאיות, שהובילו לחתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993. עם העברת מפקדת אש"ף לרמאללה כוננו ב-22 בינואר 1996 יחסים דיפלומטים רשמיים בין ישראל לתוניסיה ונפתחו משרדי אינטרסים, שפעלו כשגרירויות לכל דבר. גם יוצאי תוניסיה הורשו לשוב כתיירים לארץ מולדתם.
ב-22 באוקטבר 2000, עם פרוץ האינתיפדה השנייה, הודיע הנשיא בן עלי כי הוא מנתק את הקשרים עם ישראל. עד היום לא חודשו הקשרים בין שתי המדינות.
מקורות
Mohamed Mazli- Un Premier ministre de Bourguiba témoigne-Picollec-2004
LE Monde- Béji Caid Essebsi- le revenant devenu Président- 23 october 2014.
Le Monde – Rached Ghannouchi- Ennahda a quitté le pouvoir- 14 october 2014
Michael Laskier- Middle East Review of International Affairs, Vol. 4, No. 2 (June 2000)
Freddy Eytan-La France, Israël et les Arabes- Jean Picollec- Paris-2005
Béchir Ben Yahmed dans Jeune Afrique/l'intelligent, n° 2048 du 11 au 17 avril 2000. Discours de Jéricho – Les Temps modernes, 1967, n° 253.
