| כפי שציינתי בעבר בטור זה, המנהיגות הפלסטינית יודעת היטב כי אין בכוחה להשיג חברות באו"ם על ידי פנייה למועצת הביטחון בספטמבר הקרוב, היות שהיא עתידה להיתקל בווטו אמריקני. הפלסטינים גם מודעים לעובדה שלהחלטותיה של העצרת הכללית של האו"ם אין תוקף משפטי מחייב וכי שדרוגה של משלחת אש"ף ממעמד משקיף לא-מדינתי באו"ם למעמד משקיף מדינתי, לא ישנה את המציאות בשטח בגדה המערבית.הדבר משאיר לפלסטינים מטרה צנועה יותר, והיא החלטת או"ם שתחזק את ההכרה הבינלאומית בקווי 67' כגבולותיה של המדינה הפלסטינית העתידית ותרסק את זכותה של ישראל לגבולות בני-הגנה, זכות שקיבלה ביטוי לראשונה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון.
סאיב עריקאת, האחראי על המו"מ מטעם הפלסטינים, הפך את העניין לאחת ממטרותיו העיקריות במאמציו הדיפלומטיים זה כמה שנים. במהלך הופעותיו בתקשורת העולמית הוא חוזר באופן קבוע על המשפט: הפלסטינים קיבלו והכירו בישראל הנמצאת ב-78 אחוזים משטחיה של "פלסטין ההיסטורית" וכל שהם מבקשים הוא את 22 האחוזים הנותרים. גם אבו מאזן השתמש בטיעונים אלו במאמר דעה, ב-16 במאי 2011 ב"ניו יורק טיימס", כשאמר: "אנו פונים כעת לאו"ם כדי להבטיח את זכותנו לחיות בחופשיות ב-22 האחוזים הנותרים ממולדתנו ההיסטורית". הצגת הסוגיה באופן זה, עם השימוש באחוזים הללו, מציגה את ישראל כאילו היא דורשת מהפלסטינים להתפשר ולוותר על עוד יותר שטחים ולהיוותר עם 18, 15או אף פחות אחוזים מהשטח. בתוכניתה של כריסטיאנה אמנפור ב-CNN מנובמבר 2009, אמר עריקאת, "נראה לי עתה שנתניהו רוצה לחלק את 22 האחוזים הללו". גישה זו מציגה את ישראל בתור הצד האנוכי בקונפליקט. מנהיגים פלסטינים מקווים שעל ידי השמעת טיעונים אלו, הם יסכלו את התביעות הבינלאומיות שדורשות מהפלסטינים להתפשר. "חריץ קטן" על המפה סיפור זה שאותו עריקאת מוכר כבר שנים, בוודאי יככב בבליץ התקשורתי המתוכנן לספטמבר. יש דרכים רבות לבחון את סוגיית האחוזים בסכסוך הערבי-ישראלי, וכל אחת מהן עשויה לשנות את "מאזן" הצדק מבחינת המתבונן האובייקטיבי. לאחר פרסום הצהרת בלפור, הבריטים רצו להציג את שאלת המאבק על ארץ ישראל המנדטורית בהקשר אזורי רחב יותר. לדוגמה, בנאום שנשא הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, ב-12ביולי 1920, הוא הזכיר שפלשתינה המנדטורית, שהייתה מיועדת להפוך לבית לאומי עבור העם היהודי, תהיה לא יותר מאשר "חריץ קטן" על המפה בהשוואה גיאוגרפית לאזורים הנרחבים שבהם הערבים יממשו את הריבונות שלהם. הוא קיווה שהעולם הערבי לא "ייטור טינה" על השטח המזערי שניתן לעם היהודי. למעשה, האזור המקורי של פלשתינה המנדטורית, הכולל את ירדן של ימינו, מהווה פחות מ-5 אחוזים מהאדמות שאותן שיחררו הבריטים במלחמת העולם הראשונה עבור המדינות הערביות ככלל. בניסיונו להוכיח את צדקתו על ידי השימוש באחוזים, עריקאת "שוכח" לציין את ירדן. ב-1922 בריטניה, שקיבלה מנדט על ארץ ישראל מחבר הלאומים, חילקה את פלשתינה המנדטורית בכך שלא החילה את הסעיפים הנוגעים להקמת בית לאומי לעם היהודי על שטח עבר הירדן, שלעתיד הפך לממלכה הירדנית. למעשה, הבריטים נתנו 77 אחוזים משטח המנדט המקורי לאוכלוסייה הערבית והותירו 23 אחוזים בלבד עבור היהודים. אחוז זה הצטמצם עוד יותר ב-1948, לאחר שירדן כבשה את הגדה המערביתומצרים שלטה ברצועת עזה. גם בימינו אומרים לעיתים קרובות, ושלא לציטוט, גורמים פלסטיניים וירדניים כי כמה שעות לאחר שתקום מדינה פלסטינית הם יקימו קונפדרציה. רעיון זה עלה לראשונה ב-1985, בהסכם בין חוסיין לערפאת, ולא ירד מהפרק מאז. פלסטין וירדן יתאחדו שאלת הצדק בסכסוך הישראלי-פלסטיני נראית שונה לחלוטין כשלא מתמקדים רק בשטח שנמצא בין נהר הירדן לים התיכון. עריקאת מוליך שולל את הקהילה הבינלאומית באומרו כי הפלסטינים מבקשים רק 22 אחוזים מפלשתינה ועלולים לקבל בפועל אף פחות, אם מדינות רבות יתחשבו בדרישות הישראליות. האמת היא אחרת. כאשר ירדן, באופן בלתי נמנע, תחזור להיות חלק מהסדר שלום עתידי, הצד הערבי ישלוט על יותר מ-80 אחוזים מהאזור המקורי של ארץ ישראל המנדטורית. לסיכום, מטרתה האמיתית של הטענה הפלסטינית על אודות 22 האחוזים היא בעצם להשיג 100 אחוזים משטחה של הגדה המערבית ורצועת עזה. עזה פחות שנויה במחלוקת, היות שישראל כבר נסוגה משטחה ב-2005 ב"התנתקות". לגבי הגדה המערבית, יש להדגיש כי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה כשישה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, מעולם לא דרשה מישראל לוותר על כל השטח שנפל לידיה כתוצאה ממלחמת מגן. היה זה אחד מהישגיה הדיפלומטיים הנשגבים ביותר של הדיפלומטיה הישראלית, תחת שר החוץ אבא אבן. היוזמה הפלסטינית הנוכחית באו"ם מבקשת לשלול ולרוקן מתוכן את החלטה 242. בספטמבר, הפלסטינים שואפים להטמיע בתודעה הבינלאומית פרמטרים חדשים לפתרון הסכסוך ולצמצם את מרחב התמרון הטריטוריאלי שישראל נהנתה ממנו יותר מ-45 שנה. ברור שדבר זה יגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל. בעבר, הפרשנות של מדינת ישראל את זכויותיה המשפטיות, לאור החלטה 242, קיבלה גיבוי במשך שנים רבות על ידי רצף של מזכירי מדינה של ארה"ב. הפלשתינים מנסים לשים לדבר הזה סוף. כך, בספטמבר הקרוב, האתגר של ישראל באו"ם אינו מסתכם במאבק על הקמת מדינה פלסטינית. מדובר במאבק על זכותה של ישראל שלא להיאלץ לשוב לקווי 67', זכות שבעבר עוגנה על ידי האו"ם, אך כעת עומדת בפני התקפה נרחבת. המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום". |
| הוספת תגובה | קישור ישיר לרשומה |
לרשימת הפרסומים בבלוגתגובות
| 1. | תרגום לשםפות זרות ובעיקר לאנגלית |
| רבקה שפק ליסק (21/08/2011 08:51:10) |
| 2. | ומה עם האוכלוסיה הערבית שבתחומי ישראל |
| שמואל פישר פתח תקוה (22/08/2011 16:30:51) |
| 3. | עריקאת איננו הבעיה,אלא אנחנו היהודים |
| דרור רמת גן (22/08/2011 16:43:11) |
| 4. | ממליצה על #1 |
| ריקי באר שבע (22/08/2011 18:53:07) |
| 5. | הבלוף של עריקאת |
| אלי ויטנברג חדרה (23/08/2011 10:03:07) |
| 6. | צריך להפיץ |
| יפית ירושלים (23/08/2011 16:56:33) |
| 7. | מאמר חשוב והופך קרביים! |
| רפי אשכנזי ארצנו החמה (27/08/2011 13:02:01) |
