העיתונאי והסופר נדב שרגאי הוא מורי ורבי. הוא שמביא בעקביות לדפי העיתונות זה יותר משלושים שנה את דבר הר הבית, והראשון כמדומה שעסק בהר באופן שיטתי והפך את הנעשה במקום הקדוש בעולם לתחום התמחותו. "טרור אל אקצא – מעלילה לדם", הוא שם ספרו השישי שראה השבוע אור וספרו השלישי העוסק בהר הבית (הקודמים בעניין: "הר המריבה" ו"עלילת 'אל אקצא בסכנה'"). הספר העכשווי יצא בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה בשיתוף הוצאת סלע מאיר (364 עמ').
שרגאי עורך בספר רשימה ארוכה ועצובה, כמעט אין סופית, של מעשי רצח ונסיונות רצח שביצעו הפלשתינים ושנומקו או תורצו כתגובה למעשי היהודים ומדינת ישראל בהר הבית. בעשור האחרון זה קורה כמעט תמיד על רקע הגידול המעריכי במספר היהודים הפוקדים את ההר והעיסוק הגובר בו בחברה היהודית. אולם שרגאי איננו מסתפק בכך ומזכיר נשכחות, למשל, שהר הבית נוצל באופן ציני עוד במלחמת השחרור, כששימש כמוקד התבצרות שממנו נורתה אש אל עמדות המגינים ברובע היהודי ואל שיירות צה"ליות שנסעו בדרך יריחו. כוחותינו היו מנועים אז מלהגיב בשל פקודה חד-משמעית של בן גוריון שלא להשיב אש לכיוון האתר המקודש.
השבוע מלאו 72 שנים לנפילת הרובע היהודי ומאז זרמו הרבה מאוד מים בקדרון, אולם באקס-טריטוריה שיצרנו בלב בירת ישראל עדיין פועלים ללא לאות להשמדתנו ואנחנו עדיין נמנעים מלהשיב בו אש אל האוייב. שרגאי מזכיר שההר שימש פעם אחר פעם לאורך השנים כמעוז טרור וכנקודת יציאה לפעולות רצח. כך, לדוגמא, הוא היה מקום התכנסות לחוליה שב-15.10.86 הטילה רימונים על טירוני חטיבת גבעתי בחניון הסמוך לשער האשפות, פיגוע שעלה במחיר של הרוג ו-69 פצועים. גם החוליה שחטפה ורצחה את שוטר מג"ב ניסים טולדנו בדצמבר 92' ואת שוטרי התנועה דניאל חזות ומרדכי ישראל במרץ 93' הפכה את הר הבית למקום מפגש ותכנון למעשי הרצח שביצעה. מחמוד אל-תון, מפעילי הטרור המרכזיים בירושלים באינתיפאדה הראשונה, גוייס לפעילות במהלך תפילות בהר הבית.
ועוד ועוד: בספר מובא שאחת מחוליות הטרור האכזריות ביותר, זו שפעלה מטעם גדודי עז אל-דין אל קסאם ואשר חטפה ורצחה את החיילים שחר סימני, אריק פרנקנטל ונחשון וקסמן, השתמשה אף היא בהר הבית כאתר מפגש להכנת פעולותיה. אם בכך לא די, בהר נעשה נסיון להקים תשתית מקומית של ארגון אל קאעידה. בין השאר שקלו אנשיה להפיל את מסוקו של נשיא ארה"ב בוש בעת ביקורו בארץ ב-2008. פלשתינים אחרים שבמשך שלוש שנים שימשו כנציגי חמאס במסגד אל אקצה, עסקו מהצד גם בתכנון של ירי טיל לעבר אצטדיון טדי במהלך משחק כדורגל במקום. ובכלל, בספר מצויין שרוב חברי החוליות הירושלמיות של חמאס אשר ביצעו פיגועים קשים באינתיפאדה השניה, בקפה מומנט ובקפה הלל למשל, הכירו זה את זה מפעילות קודמת בהר הבית.
החידוש של השנים האחרונות הוא שגם ההר עצמו משמש יעד לפיגועים. בולט מכל הוא כמובן רצח השוטרים בהר ב-14.7.17, אבל מאז כבר התרחשו בהר ובמבואותיו עוד חמישה פיגועים ונסיונות פיגוע. שרגאי מרענן את הזיכרון ומוסיף שגם קודם לכן התבצעו נסיונות כאלו. כך, למשל, בערב ראש השנה תשע"ו (2015) התגלו מבעוד מועד שלושה מטעני צינור מאולתרים שהוחדרו לשטח ההר.
גם בהיבט של ההסתה מאפשרת ישראל בהר הפקרות מוחלטת. שרגאי כותב בספר שבמהלך עצרת שקיימה בהר במאי 2014 תנועת חיזב אל-תחריר אשר דוגלת בהקמת ח'ליפות אסלאמית, פנה הנואם לאומה המוסלמית בדרישה לשחרר את ירושלים: "איפה הח'ליף עומר? איפה צלאח אל־דין? איפה הח'ליף של המוסלמים? האם אכפת לכם שהיהודים מטמאים את מקום המסע הלילי של הנביא עם הזוהמה שלהם?".
שרגאי מוסיף שבמצרים ואפילו בטורקיה הוצא חיזב אל תחריר זה מכבר אל מחוץ לחוק. גם בגרמניה, אגב, הוא הוצא מחוץ לחוק כשהתברר שהמוח מאחורי מתקפת ה-11 בספטמבר, מוחמד עטא, הושפע מהאידיאולוגיה של הארגון. בישראל, לעומת זאת, דבר החליפות האסלאמית נשמע בכיכר העיר, ועוד במקום החשוב ביותר שיש לירושלים ולעם היהודי להציע.
בספטמבר 2015, ממש עם פרוץ גל הטרור ששטף אז את העיר ואת הארץ, התקיימה עצרת המונית ברחבת כיפת הסלע לציון מה שכונה "היבת אל קודס" (סערת ירושלים) – שם מכובס לאינתיפאדת הסכינים שיצאה אז לדרכה. את העצרת מימנו הקטארים ובמהלכה נשאו דברים יו"ר המועצה האסלאמית העליונה בירושלים שייח' עכרמה סברי ושייח' חמאד אבו דעבאס – מראשי הפלג הדרומי. אבו דעבאס הכריז שם ש"הניצחון על הציונים קרוב והכיבוש עומד ליפול". באמצעות שיחת וידאו השמיע את דברו במעמד המסית גם יו"ר אגודת אל פלאח רמדאן טנבורה ממקום מושבו בעזה וכן גורמים נוספים.
עכרמה סברי, שנמנה ללא ספק על ראשי המסיתים והמדיחים, עוד מוסיף להתהלך חופשי בעיר הקודש. בראשית 2020 הרחיקה אותו המשטרה מהר הבית עקב עידוד מהומות בהר אולם השייח' צפצף על צו ההרחקה ונכנס אליו בכל זאת, נישא על כפיים. שרגאי ציין בספר שבשנת 2000, בריאיון לשבועון המצרי אל־אהראם התבטא סברי כך: "אני נכנס למסגד אל־אקצא בראש מורם ובו בזמן מתמלא חימה על היהודים. מעולם לא בירכתי יהודי לשלום, או כל ברכה אחרת כאשר עברתי על פניו. לעולם לא אעשה כן. הם אינם יכולים אפילו לדמיין ברכה כזאת מצידי".
הלאה. ב-2014 ניצל הדרשן עומר אבו סארא את הבמה שניתנה לו במסגד אל אקצה כדי להתחרות עם דר שטירמר בקריאות קרב נגד יהודים. הוא כינה שם את היהודים "תאבי בצע, גובי ריבית ועושקי כספם של המובטלים, בוגדים שנבראו כקופים וחזירים ואויביהם הגדולים ביותר של המאמינים".
אבל אבו סארא לא הסתפק בהבעת חוות דעתו על העם שאפשר לו לדבר כרצונו בהר הבית, אלא קרא גם לשומעיו לנקוט במעשים: "אני אומר זאת ליהודים, כי הגיע הזמן לשחוט אתכם, הגיע הזמן להילחם בכם, הגיע הזמן להרוג אתכם ואנחנו מוכנים לזאת בעזרת הא-ל. אנחנו, המוסלמים הצדיקים, ממתינים לרגע שבו יחל מועד השחיטה. כשיגיע היום הזה אנחנו נשחט אתכם ללא רחמים. א-לוהים, קרב יום הריגתם, קרב יום הלחימה והשחיטה, קרב יום אל־אקצא". אבו סארא אמנם נדון כעבור שנתיים לשמונה חודשי מאסר על הדברים, אולם דרשות הסתה מהסוגה הזו עוד מוסיפות להישמע באל אקצה גם כיום.
דברים דומים נשאו בהר הבית גם השייח'ים אחמד אל־דוויק ומוחמד עאיד, ואילו המטיף עלי אבו אחמד הבהיר שם שא-ללה ישמיד את הישות היהודית: "הו עבדי א-ללה", ביקש אבו אחמד לדייק, "שאלת מסגד אל־אקצא אינה רק על היהודים המסתערים על מקום המסע הלילי של הנביא ומטמאים אותו, אלא על ישות השודדת את אדמות המוסלמים, והיא תיפתר על ידי החזרת הח'ליפות. הו, א-ללה, הבה נהרוג בהם. הו, א-ללה, הפוך את הקרקע כך שתבלע אותם יחד עם בתיהם", סיים אבו אחמד, וקהל שומעיו השיב באמירת "אמין" (אמן).
בקרבנו מסתובבים, אם כן, כך שב ומגלה ספרו של שרגאי, כמה וכמה חאג'-אמינים.
"טרור אל אקצא" הוא ספר מלא פליאה. שרגאי שמציג בשקדנות את הנתונים הקשים מתקשה להבין כיצד ייתכן שאחרי נקיטת מחווה חסרת תקדים, צעד שלא יאומן שביצעה מדינת ישראל כשמסרה את השליטה על הקדוש במקומותיה לידי הדת המתחרה, המוסלמים אינם מכירים לה טובה על כך או לכל הפחות נמנעים מטרור כלפיה.
"בעוד שהציבור היהודי, ברובו הגדול, משלים עם גזירות הסטטוס קוו והמגבלות הקשות שמטילה עליו ממשלתו בהר הבית", כותב שרגאי באופן שאפשר להתווכח עליו, "הציבור המוסלמי בוחר פעם אחר פעם בעלילה, בטרור ובדרך של 'הכל או לא כלום'. מאז ימי הפרעות בתר"פ ובתרפ"ט ועד ימינו אלה, הוא מתנהל, ברובו, כאילו מישהו אטם את מוחו בקש וגבבה. ככל שמדובר בעלילת 'אל־אקצא בסכנה', הוא אינו מוכן להאזין. הוא אינו מוכן לחשוב והעובדות כלל אינן רלוונטיות מבחינתו".
לרכישת הספר:
עם קבלת התשלום יישלחו ספר וקבלה.
פרטי חשבון בנק לצורך העברה בנקאית:
פורסם על ידי ארנון סגל ב"מקור ראשון" 15.5.20 עמ' 9 – לקישור לחץ כאן.
