הסוגייה של בנית כנסיות במצרים, שנכבשה ע"י האסלאם לפני 1400 שנים, הייתה תמיד מוקד של מתיחות ואלימות בין הרוב המוסלמי למיעוט הקופטי. החוק שהיה בתוקף עד לפני ימים ספורים ושהקשה מאד על הקופטים להקים כנסיות, היה מבוסס על צו ישן של הסולטאן העותומני. מאמצים שנעשו בתקופת מבארק להחליפו נכשלו בשל לחץ הממסד האסלאמי. החוקה החדשה של מצרים שאושרה במשאל עם ב-2014 עוררה תקווה אצל הקופטים שהשינוי קרוב. בסעיף 235 של החוקה נקבע כי על הפרלמנט החדש – שאכן נבחר כעבור שנה – לחוקק חוק חדש כבר במושבו הראשון. ואכן, אחרי דיונים רבים והתנצחויות במוסדות הממשל ועם ראשי הכנסיות הנוצריות אישר הפרלמנט המצרי ב-30 באוגוסט חוק חדש שהיה אמור להביא להקלה משמעותית להשגת רשיון לבניית ושיפוץ כנסיות.
בנסיבות הנוכחיות איש לא ציפה להשוואה מלאה לכללים המעטים הנהוגים להקמת מסגדים שכמעט שאינם מיושמים שהרי מצרים היא מדינה שדתה מוסלמית כנאמר בסעיף שתים של חוקתה. אלא שניסוחו של החוק מצביע על כך שמצרים עדין אינה מוכנה לעשות את הצעדים הדרושים לתת לקופטים המהווים כ-10% מן האוכלוסיה את התחושה שהם אזרחים בעלי זכויות מלאות. נראה שהקופטים ימשיכו לסבול מקיפוח ומהתנכלויות, על אף רצונו הטוב של הנשיא עבד פתאח אלסיסי להקהות את השיח הקיצוני באסלאם ולהדק את האחדות הלאומית. אמונות ורגשות דתיים של מאות שנים אינם ניתנים לשינוי ע"י חוק שלכל היותר יכול להיות נקודת פתיחה לתהליך ארוך לקראת הבנה ופיוס. על כל פנים פגיעה בכנסיות, במיוחד בדרומה של מצרים, הם דבר שבשיגרה. לעיתים קרובות מדי תושבים מוסלמים, שכנים לקופטים, תוקפים ואפילו שורפים כנסיות על רקע הסתה בלתי פוסקת של אנשי דת המפיצים שמועות על העלבת האסלאם ע"י הקופטים או האשמות בלתי מבוססות על קשר בין גבר נוצרי לאישה מוסלמית.
פרטי החוק
החוק מורכב משמונה סעיפים המגדירים בפרוט רב, אולי יותר מן הדרוש, את צורתו החיצונית והפנימית של מבנה הכנסייה ויעודה ואף קובעים, כי העדה הדתית (הנוצרים), שחסידיה יורשו להתפלל בה, צריכה להיות אישיות משפטית מוכרת ע"י המדינה. סעיף מספר שתים הוא הבעייתי ביותר מאחר שמעמיד כתנאי כי שטח הכנסיה צריך להיות מותאם לצורכי ומספר האזרחים הנוצרים באותו אזור תוך התחשבות בשיעור הגידול הדמוגרפי. המשמעות שההחלטה אם הנוצרים זקוקים לכנסיה ומה יהיו ממדיה נשללה מבעלי העניין והועברה לשלטונות שבמשרדיה משמשים פקידים רבים המתנגדים בכלל לבניית כנסיות במדינה מוסלמית. סעיפים אחרים קובעים כי על נציג מורשה של הכנסיה להגיש את הבקשה לרשיון הבניה למושל המחוז, אשר אמור להודיע על החלטתו תוך ארבעה חודשים אחרי התיעצות עם "הגורמים הקשורים בנושא". כאן יש שינוי חשוב שכן הבקשה מוגשת מעכשיו למושל המחוז ולא כפי שהיה בעבר לנשיא המדינה שהגישה אליו הייתה קשה באופן מיוחד. לעומת זאת, החובה על המושל להתיעץ עם "הגורמים המתאימים" דהיינו שרותי הביטחון, משרד הנשיא ואולי אף מוסדות דתיים מקומיים או ארציים, פירושה כי ההחלטה לא תהיה אדמיניסטרטיבית אלא תשאר פוליטית במהותה. גם אין בחוק אפשרות לערעור, שיתכן כנראה, רק בפנייה לבית משפט. סעיף נוסף מאפשר הענקת לגיטימציה לכל הכנסיות שנבנו ללא רשיון בתנאי שהמבנים אינם מנוגדים לחוקי הבנייה והבטיחות. ב-2011 היו במצרים 2869 כנסיות שרובן נבנו ללא רשיון מאחר שהשגת רשיון בנייה היתה כמעט בלתי אפשרית. חלקן נבנו במרתפי בתים בכפרים צפופים וספק אם יאושרו ע"י השלטונות. באותה עת היו במדינה ע"פ מקורות רשמיים 108.000 מסגדים אם כי המספר האמיתי הוא גבוה כנראה בלפחות 50%.
שלוש הכנסיות הנוצריות – הקופטית, האנגליקנית והקתולית – נתנו את הסכמתן לנוסח החוק, אך היה זה בלב כבד אחרי שלא הצליחו לבטל את הסעיפים המגבילים.
המחלוקת
הדיון בפרלמנט היה סוער מאד והתרכז בעיקר בסעיף מספר שתים. שמונת חברי הפרלמנט הקופטים ביקשו להשמיטו שכן כאמור הוא עדין משאיר את הסמכות המלאה לבניית כנסיות בידי השלטונות ומחייב הגשת בקשה לרשיון מלווה במסמכים רבים שהשגתם יכולה להתארך לשנים. בסופו של דבר שני שלישים של חברי הפרלמנט הצביעו בעד קבלת החוק. תשעת חברי הפרלמנט של מפלגת נור הסלפית הצביעו נגדו בטענה כי מצרים היא מוסלמית ובהתאם לשריעה אסור לבנות בתי תפילה של דתות זרות על אדמת האסלאם. הכנסיה הקופטית בחו"ל המונה כמיליון מאמינים שרובם מתגוררים בארה"ב הביעה את התנגדותה וציינה כי החוק אינו רואה בנוצרים אזרחים בעלי זכויות מלאות.
החוק מהווה בכל זאת צעד חשוב קדימה מאחר שע"פ ניסוחו לפחות הוא מבטל את הכללים לבניית כנסיות שנקבעו באימפריה העותומנית ב"צו ההמאיוני" ושעל פיו התנהלה גם מצרים עד לקבלת החוק הנוכחי. מדובר בצו של הסולטאן העותומני שפורסם ב-1856 (המבוסס על חוזה עומר השני שקבע את התקנות ליחסי מוסלמים עם יהודים ונוצרים) במסגרת הרפורמות למודרניזציה של אותה תקופה שנעשו בלחץ המעצמות הנוצריות הגדולות דאז צרפת, גרמניה ואנגליה. בהתאם לצו זה בוטלו חוקי החסות (תשלום מס גולגולת ע"י נוצרים ויהודים ותקנות משפילות אחרות) וניתנה האפשרות לבני הדתות השונות וללאומים הזרים, זו הפעם הראשונה, לבנות בתי תפילה אחרי הגשת בקשה לסולטאן ואישורה בכפיפות למספר תנאים. צו זה הותאם למצרים ב- 1934 ע"י שר הפנים דאז עזבי פחה שקבע עשרה תנאים לבקשה לבניית כנסיה לפני שהוגשה לאישור הנשיא. התנאים כללו את המרחק המינימלי בין הכנסיה למסגד הקרוב, הסכמת המוסלמים באזור, המרחק מן הנילוס ועוד. היו מעט מאד שינויים בתנאים אלה לאורך הזמן. בשנים 1998/9 היתה הקלה מסויימת כאשר מבארק פירסם צוים שאיפשרו קבלת אישור לחידוש ושיפוץ בלבד של כנסיות (אך לא לבנייה של כנסייה חדשה) ע"י שלטונות המחוז. היו מספר נסיונות נוספים לפשט את החוק בין השנים 2006-2011. הם נכשלו וגורמים סלפיסטים חזרו והפיצו פתואות האוסרות על בניית כנסיות בשטחי האסלאם המבוססות על ארבע האסכולות ההלכתיות שהן כולן מסכימות לכך.
אומנם התנאים של הצו ההיומאני ושל עזבי פחה אינם קיימים יותר בחוק החדש, אך ההבדל, אם יהיה, יתבטא בביצוע: כיצד יתייחסו השלטונות לבקשות בשטח. אם לשפוט על סמך הבירוקרטיה המצרית המסובכת ועוצמת הרגשות הדתיים של הרוב האסלאמי הרי לנוצרים צפוי עדין מאבק לא קטן עד שיגיעו, אם בכלל, לשיוויון מלא עם המוסלמים. בסקרים שנעשו בעשרים השנים האחרונות התברר שעדין כ- 80% מן האוכלוסיה המוסלמית סבורה כי השריעה צריכה להיות בבסיס חוקת המדינה המצרית.
החוק אמור להיכנס לתוקפו מיד לאחר שהנשיא יחתום עליו. כדי למנוע ברגע האחרון את המהלך הסופי הזה הוקמה במהירות שיא עמותה המכנה את עצמה "מצרים נגד אפליה דתית". היא פתחה בגיוס חתימות נגד החוק ושיגרה אגרת לנשיא בבקשה למנוע את יישומו "הפוגע בחופש הפולחן של הנוצרים במצרים". העמותה טוענת לייצג מפלגות ואישי ציבור ששמם עדין לא נחשף. קשה להאמין שמהלך זה יזכה בתמיכה עממית רחבה, אך חשיבותו בכך כי יצא לדרך והוא מורה על התפתחותה, אם אפילו היא איטית, של חברה אזרחית במצרים.
עם זאת חברת הפרלמנט הקופטית סאמח גבריאלה שהיתה פעילה בניסוח החוק ופעלה לביטול סעיף מספר שתים אמרה שמכיוון שלא הייתה אפשרות לבטלו בהסכמת חברי הפרלמנט המוסלמים, היא מקבלת את החוק כדי לשמור על אחדותה של מצרים וסיימה כי ניתן בכל זאת לומר שהחוק המצופה יצא לאור באיחור של 160 שנה.
