אדם שי – מומחה לחרם התרבותי
הקיץ הממשמש ובא, שהוא עונת ההופעות החיות בישראל, מספק הזדמנות לבחון את מצבו של הניסיון להטיל חרם תרבותי על ישראל במסגרת פעילותה של תנועת החרם – BDS.
לכאורה, ניסיון זה כשל בטווח הארוך. זירת התרבות הישראלית אמנם חוותה תקופה קשה, בה הופעות של אמנים זרים בישראל בוטלו בזה אחר זה, אך מבט חטוף על לוח ההופעות של קיץ 2017 מלמד כי הסכנה המיידית חלפה ואמנים בעלי-שם חשים מספיק בטוחים על מנת לשוב ולהופיע בישראל. אליל הנוער ג'סטין ביבר חוזר לישראל בשנית כמו גם אלילת "הנוער שכבר התבגר" בריטני ספירס; ענקית הרוק אירוסמית' תגיע לראשונה לישראל; להקת הפיקסיז תשוב בפעם השנייה – לאחר שביטלה הופעה בישראל, לאחר משט המרמרה ב-2010; הצמד האלקטרוני ה-פט-שופ בויז (PET SHOP BOYS) חוזרים לישראל בפעם הרביעית להשתתף באירועי יום הגאווה הישראלי ועוד כהנה וכהנה הרכבים מוכרים יותר ופחות מתוכננים לנחות אצלנו במהלך הקיץ.
אמנם, להוציא את ביבר, רשימה זו אינה כוללת אף אמן או להקה הנמצאים בשיא תקופת הפופולאריות שלהם (אירוסמית' לצורך העניין קיימים משנת 1970 וטום ג'ונס המתוכנן להגיע גם הוא, החל את הקריירה המוזיקאלית שלו בשנות ה-60), אך, לרוב, אמנים בשיא פריחתם אינם נוטים להגיע לישראל ממילא, בראש ובראשונה משיקולי עלות תועלת: הופעה בישראל אינה תמיד משתלמת ביחס למשאבים הנחוצים וביחס לאלטרנטיבות הקיימות. אמנים מהשורה הראשונה כגון ריהאנה, ליידי גאגא וג'סטין טימברלייק כן מופיעים מפעם לפעם במחוזותינו, אבל יחסית הם נחשבים חריגים בנוף המקומי, ועיקר ההופעות הם של אמנים שרוב הקריירה המפוארת שלהם מאחוריהם.
אחד ההרכבים הבולטים בחשיבותם המתוכננים להגיע ארצה הקיץ היא להקת הרוק הבריטית רדיוהד (RADIOHEAD), שפרצה לתודעה בתחילת שנות ה-90 ועדיין נהנית מפופולאריות והערכה, הן בקרב קהל המאזינים והן בקרב מוזיקאים אחרים. מכיוון שפעילי החרם סימנו ככל הנראה את ההופעה הזו בתור גולת הכותרת של לוח ההופעות – ההתקפה על הופעה זו כבר החלה. מכתב פתוח הקורא לרדיוהד לבטל את הופעתם ולתמוך בחרם על ישראל התפרסם בתחילת השבוע. על המכתב חתומים 46 אמנים – ובראשם כמובן אמן הבית של תנועת החרם רוג'ר ווטרס. למעשה כל אמן המפרסם כי הוא עתיד להופיע בישראל מקבל פנייה כזו מרוג'ר ווטרס ומפעילי חרם, אך כגודל המטרה כך גודל ההשקעה.
רדיוהד, שלאחרונה הופיעה בישראל בשנת 2000, היא ככל הנראה ההרכב הדומיננטי והרלוונטי ביותר המתוכנן להופיע בישראל – ומכאן שמטרה זו מצדיקה פעילות מוגברת. המכתב, על שלל השמות החתומים עליו, מלווה במתקפה ברשתות החברתיות, שם קוראים ההמונים ללהקה להמנע מתמיכה ב'אפרטהייד הישראלי' ולבטל את הופעתם. המתקפה כוללת ביקורת על רדיוהד בין היתר בגלל בחירתם בלהקת חימום ישראלית – דודו טסה והכוויתיים – המלווה אותם בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם. ההאשמה של פעילי החרם היא כי שימוש בהרכב זה, המבצע גם עיבודים מודרניים ו'רוקיסטים' למוזיקה ערבית, נועד להוות מעין עלה תאנה המכשיר את ההופעה של רדיוהד בישראל על פי הגיון של 'אכפת לנו גם מהישראלים וגם מהערבים, לכן בחרנו בלהקה המשלבת בין שתי התרבויות'. יתכן כי ההפקה הייתה מעדיפה לתת במת החימום ללהקה פלשתינית, אך מדיניות האנטי-נורמליזציה של הרשות הפלסטינית אינה מאפשרת שיתוף פעולה כזה.
למרות שהופעה זו מהווה את היהלום שבכתר ההופעות בישראל הקיץ ומכאן שהיא זו שתספוג את עיקר המתקפה – הסבירות לביטול ההופעה הוא נמוך. מופע בסדר גודל כזה מתוכנן זמן רב מראש ולפרטי פרטים. היה וימכרו כל הכרטיסים להופעה (פארק הירקון מכיל עד 50,000 צופים להופעה) במחיר המוצע של 479 שקלים, הרי שמדובר על הכנסה של 23,950,000 שקלים, וכשעוסקים בסכומים כאלה לא משאירים מקום להפתעות. הלהקה ידעה בדיוק מה צפוי לה כשפרסמה את דבר ההופעה – ולא נרתעה.
מה ניתן ללמוד מכך?
עולם התרבות הוא מעצם הגדרתו פלטפורמה לביטוי, וביטוי הוא אקט פוליטי ביסודו. עשייה אומנותית, אקטיביזם חברתי וקידום אג'נדות ציבוריות הם פעולות השזורות אלו באלו מאז ומעולם. אך אפיין נוסף של עולם התרבות הוא פועל על פי אופנות, ואופנות מטבעם – נמצאות בתהליך מתמיד של שינוי. מה שהיה רלוונטי אתמול לא יהיה בהכרח באופנה מחר. אכן, הייתה תקופה בה הניסיון להטיל חרם תרבותי על ישראל היה באופנה – אך ב-2017 ניסיון זה מדשדש ולא מצליח לייצר הישגים כבעבר. לשינוי זה ניתן להתייחס גם במונחים של מומנטום. המומנטום, שהיווה גורם חשוב ברצף ביטולי ההופעות, יצר מעין תופעת עדר בקרב הקהילה היוצרת והביא לריבוי ביטולים. במצב כזה, מי שבוחר בכל זאת להגיע לישראל נתפש כ'שובר שורות' וחלה עליו חובת הוכחה להסביר ולהצדיק מדוע יופיע במקום שאחרים מסרבים להופיע בו. מרגע שהמומנטום הזה נקטע – הרבה יותר קל לאמנים להגיע והם אינם בהכרח נמדדים ביחס לאמנים שקדמו להם, שבחרו לתמוך בחרם.
עולם התרבות איננו מתקיים בריק, וכפי שהוא כפוף לאופנות – אופנות אלו תלויות בהתרחשויות גלובאליות. אירועים חדשים ומתחדשים בעולם כגון עלייתו שלטון של הנשיא טראמפ, היחס לקהילה הגאה ברוסיה והמצב בסוריה מושכות כיום את הפוקוס של הקהילה היוצרת, כך שהקונפליקט הישראלי-פלשתיני הוא חדשות של יום האתמול. בנוסף, שיטות הפעולה האלימות של תנועת החרם, שהתאפיינו באיומים, הביאה דווקא להישג ההפוך מזה שקיוותה לו התנועה. אמנים, כמו כל אחד אחר, לא נהנים מזה שמאיימים עליהם ולא ממהרים לתמוך במי שאיים. בנוסף, השימוש הפשטני במונח המטעה 'אפרטהייד' בנוגע לישראל כבר לא מתקבל באופן אוטומאטי. אמנים היום מבינים שהמצב יותר מורכב ממה שניתן להכיל במונח אחד ושהאשמה במצב איננה נחלתה הבלעדית של ישראל. אין זאת לומר שהבעיה חלפה ושוב אינה קיימת. רוג'ר ווטרס, הזוכה לכבוד והערכה בקרב הקהילה היוצרת, ימשיך לשלוח מכתבים הקוראים לחרם וימשיך להתייחס ל'אפרטהייד' הישראלי בהופעותיו. מטבע הדברים יהיה מי שיקבל את דבריו או יעדיף לקבל כותרת תקשורתית כמי שתמך במה שמצטייר כמטרה לגיטימית ותמיכה בזכויות הפלשתינים.
אך בסופו של דבר אמנים, כמו כל אחד אחר, רוצים להתפרנס. בעידן בו ניתן לשמוע מוזיקה און-ליין חינם אין כסף ומכירת אלבומים הנה דבר מורכב – הופעות הנם לחם חוקם של אמנים.
הרלוונטיות של טקטיקת ביטול ההופעות אולי פוחתת, אך המטרה האסטרטגית כבר הושגה: כל להקה המתוכננת להופיע בישראל תקבל פנייה הקוראת לה להימנע מכך. הפועל היוצא הוא השרשת התחושה שיש טעם לפגם בהופעה בישראל. מי שמופיע בישראל יידרש להצדיק ולתרץ את עצמו. כשקולדפליי (COLDPLAY), להקת רוק בריטית מוכרת, רצתה להופיע בישראל, נבחנו אפשרויות להופעה בשטח שצפונית לים המלח על מנת לאפשר הופעה משותפת לישראלים ופלשתינים. הרעיון נגנז ככל הנראה עקב התנגדות של שני הצדדים. ישנם סגנונות מוזיקאליים ונישות ספציפיות אשר דוחות מכל וכל את רעיון החרם, אך רוב האמנים המשתייכים למיינסטרים עדיין נדרשים להתייחס לנושא.
