ספר חדש מאת העיתונאי נדב שרגאי חושף בתחקיר מדוקדק כיצד הפכה עלילת “אל אקצא-בסכנה” הטופלת על ישראל עלילות שווא על כוונות להרוס את המסגד מהסתה ותעמולה שקרית לקריאת קרב, פונדקאית טרור ומחוללת בלתי פוסקת של פיגועים.
***
שלוש ההתרחשויות שנביא כמבוא לסיפור ‘השהידים של אל־אקצא’ — בבחינת פרולוג קצר — התרחשו בשלושה עידנים שונים לכאורה. אלא שכולן נובעות מהאמונה המוסלמית השגויה שאסון נורא התרגש, מתרגש או עומד להתרגש על ‘אל־אקצא;’ שמתחם הר הבית, המקודש לא רק ליהודים אלא גם למוסלמים — עומד להישמט מידם; שיש ‘לגאול’ אותו מידי היהודים באמצעות הדם והשהאדה, שכן הם, היהודים, מאיימים על עתידו המוסלמי ואף מטמאים אותו.
קיץ 1930
בשעות הבוקר ביום שלישי, ה־17 ביוני, עשרה חודשים אחרי מאורעות תרפ”ט, פרסמה הנהלת כלא עכו את סדר תלייתם של שלושה מהרוצחים שנטלו חלק בפרעות. שלושת הנידונים למוות הוסתו להאמין שהיהודים לוטשים עיניים להר הבית ולחצרות המסגדים במגמה להורסם, שאינם מסתפקים עוד בכותל ושהם מתכננים להקים עוד בימיהם את בית המקדש השלישי. הם לא היו בודדים.
1,300 מהפורעים הועמדו לדין. 28 מהם נידונו למיתה, אך רק 17 פסקי דין מוות אושרו על ידי בית המשפט העליון הבריטי בא”י. ב־2 ביוני פרסם הנציב הבריטי העליון את החלטתו לאשר סופית עונשי מוות רק לשלושה מהרוצחים האכזריים ביותר: עטאא אחמד אל־זיר ומוחמד ח’ליל אבו ג’מג’ום מחברון ופואד חג’אזי מצפת. בספרו, תרפ”ט, תיאר פרופ’ הלל כהן את שהתרחש ליד הגרדום. ראשון נתלה חג’אזי, שקרא: “אני מוכן ומזומן להשקות בדמי את אדמת המולדת”. בשעה תשע בבוקר הגיע תורו של אל־זיר להיתלות, אלא שאז התרחש דבר מה בלתי צפוי.
ג’מג’ום הודיע שהוא מבקש למות קודם. על פי המסופר, הגיעה לעכו שמועה שהנציב העליון מתכוון להכריז על חנינה באמצע ההוצאות להורג. ג’מג’ום חשש להפסיד את המצווה שאליה התכונן זמן כה רב, והאיץ בסוהריו. הוא דחף אותם ורץ לעבר הגרדום. הוא גם ביקש שיסירו ממנו את הכבלים, אך השוטרים סירבו. במאמץ רב הצליח להשתחרר מהם ועלה לגרדום כשחיוך נסוך על שפתיו. כעבור דקות ספורות התברר שהשמועה הייתה חסרת בסיס. ג’מג’ום, שרצה להבטיח את מותו, מיהר לשווא והפסיד כמה דקות חיים. אחריו הוצא להורג הנידון השלישי למוות: עטאא אל־זיר. ראשו הוכנס אל לולאת החנק, התליין הסיט את הדלת שנפתחה ברצפת הבמה עליה עמד, ומפרקתו נשברה. הוא מת במקום.
יום ההוצאה להורג של השלושה הוכרז על ידי ההנהגה הערבית כ’יום השהדאא’ — יום הקדושים, והוא צוין באופן בלתי סדיר לאורך השנים. רק בשנת 2005, לאחר הפסקה ארוכה בת עשרות שנים, חודשה בעכו ביום זה — על ידי התנועה האסלאמית בישראל — תהלוכת ‘זיכרון לשהידים’, ש־75 שנה קודם לכן הוצאו להורג. היה זה אך סמלי שהדור בו הועצמה והתגבשה מחדש עלילת ‘אל־אקצא בסכנה’ הוא שניסה, במחצית שנות האלפיים, לחדש את תהלוכת הזיכרון ל’שהידים’ הרוצחים ממאורעות תרפ”ט, ימי הבראשית של העלילה.
סתיו 1990
ביום א,’ ה־ 21באוקטובר, יצא הטייח עומר אבו סרחאן מבית הוריו בשכונת עבידיה, מזרחית לבית לחם, כשעל גופו מוסתרת סכין קומנדו ארוכה וחדה. במקום להגיע למקום עבודתו אצל קבלני הבניין כהן בשכונת תלפיות, פנה אבו סרחאן אל שכונת בקעה הסמוכה. תחילה נתקל באיריס אזולאי, חיילת צעירה שהשכימה קום ויצאה מביתה בדרכה לבסיס הצבאי בו שירתה. הוא התנפל עליה בקריאות ‘אללה אכבר’ ודקר אותה שוב ושוב. אחר כך נתקל בילד עמיקם קובנר, נכדו של הסופר והפרטיזן אבא קובנר ודקר גם אותו, הפעם — בצורה שטחית בלבד. בהמשך מסע הטירוף שלו חיסל אבו סרחאן בדקירות את אלי אלטרץ, בעל משתלה סמוכה, שנשא בידיו ארגז עציצים.
צ’רלי שלוש ז”ל | אתר משטרת ישראל
שלושה שכנים, כולם רופאים, ד”ר מיקי שטארק ואשתו יחד עם ד”ר יצחק וינוגרד, שמעו את זעקותיה של איריס אזולאי וחשו לעזרתה. הם ניסו להציל את חייה, אך לשווא. ברחוב שמשון שמע גם איש הימ”מ, השוטר צ’רלי שלוש, את שהתרחש, נטל את אקדחו ורץ לעבר הדוקר. בצומת הרחובות גדעון ואפריים מצאו עצמם השניים ניצבים זה מול זה: האחד אוחז באקדח, והשני בסכין הארוכה. שלוש צעק כמה פעמים לעבר אבו סרחאן לזרוק את הסכין, ולא — יירה בו, אך אבו סרחאן לא שעה לאזהרות. השוטר שלוש ירה בשוקיו וברגליו של אבו סרחאן פעמים אחדות וצעק לעברו שוב ושוב: “עצור. איני רוצה להרוג אותך.” ואולם הוא השתהה יתר על המידה. אבו סרחאן הפצוע התנפל עליו, ולאחר מאבק רצח גם אותו.
מסע המוות של אבו סרחאן בשכונת בקעה התרחש שבועיים בלבד לאחר התנגשות הדמים הגדולה בהר הבית בחול המועד סוכות של שנת תש”ן (1990) 17 פלסטינים נהרגו כאמור באירוע התקדימי, שנזקיו חילחלו והשפיעו על כל הצדדים בסכסוך סביב הר הבית במשך שנים ארוכות. הוא החל בהודעת תנועת ‘נאמני הר הבית’ על כוונתה להניח בהר את אבן הפינה לבית המקדש השלישי. הוא התרחש למרות שהמשטרה מנעה מ’הנאמנים’ את קיום הטקס בהר, למרות שאנשי התנועה הוכוונו על ידי המשטרה לכפר סילוואן, כדי לקיים שם את הטקס הסמלי שלהם, ולמרות שהמשטרה הבהירה לראשי הווקף, בכל דרך אפשרית, שאין כל כוונה להתיר קיום טקס כזה בהר הבית. השוטרים פרצו אל ההר רק אחרי שמאות מתפרעים מוסלמים יידו אבנים מההר אל רחבת הכותל המערבי שהייתה עמוסה במתפללים יהודים. משחשו השוטרים סכנה לחייהם, הם ירו באש חיה, לעיתים לצורך ולעיתים שלא לצורך, וכך נהרגו פלסטינים רבים.
פיגוע הדמים של אבו סרחאן היה הראשון בלבד ב’מיני אינתיפאדה’, שהיוותה בשנות האלפיים מודל עבור השהידים של אל־אקצא. אבו סרחאן עצמו סיפר בחקירתו שההחלטה לרצוח יהודים גמלה בליבו בעקבות אירועי הר הבית, ורצונו לנקום את הרוגי המהומות ואת ‘חילול אל־אקצא.’ בפעולה של אבו סרחאן נשזרו כמה סממנים, שיאפיינו בעתיד גם את מפגעי ‘אל־אקצא בסכנה.’ לאבו סרחאן לא היה עבר ביטחוני. הוא לא השתייך רשמית לארגון טרור, אך היה מקורב לחמאס וקרא כרוזים של הארגון שקראו לבצע פיגועים. הוא הועסק ברישיון בתחומי מדינת ישראל, ומסע הרצח שלו ‘הדביק’ רבים, שהעתיקו וחיקו את מעשהו. מייד לאחריו התרחשה שורה של פיגועים דומים על ידי מחבלים, שאבו סרחאן העניק להם השראה, ושגם הם קשרו את מעשיהם באירועי אל־אקצא.
אחד ההרוגים באירועי הר הבית באוקטובר 1990 היה עסנאן ח’לף שתאוי ג’ינאדי, איש התנועה האסלאמית (שזוהתה עם ‘האחים המוסלמים’), מהכפר תמרה שבגליל. לימים ייקחו שני פלגי התנועה האסלאמית בישראל וכן האחים המוסלמים חלק מרכזי בהבניית עלילת ‘אל־אקצא בסכנה’. בין מלוויו של ג’ינאדי בדרכו האחרונה היה ראש עיריית אום אל־פחם באותן שנים, שייח’ ראאד סלאח מחאג’נה, שגם הוא עתיד למלא תפקיד מרכזי בהפצת העלילה ובטרור שהיא תוליד בשנים הבאות. עשרים אלף איש השתתפו בהלוויית ג’ינאדי. הם צעדו בשדות מהכפרים הסמוכים ושרו בגרון ניחר: “אל תתעצבי, כי כולנו בנייך”. הדגלים השחורים של הג’יהאד האסלאמי והדגלים הירוקים של האחים המוסלמים, חמאס והתנועה האסלאמית הונפו בכל פינה.
בימים הבאים תכפו פיגועי ההמשך. בשכונת אום טובה שבדרום מזרח ירושלים תקף ערבי חמוש במברג שני חיילים. רפעת חמדונה מבית להייה שברצועת עזה הגיע למקום עבודתו, המסגרייה שבה הועסק באשקלון, ופצע קשה במהלומות פטיש את יצחק פיטוסי ואת נתן חסיד. בצומת אלונים דקר תושב ג’נין שתי חיילות, ובשכונת נווה יעקב בירושלים דקר תושב חיזמה את משה קורן. ערבי חמוש בסכין תקף שני שוטרים בגן העצמאות בירושלים. כמעט בכל הפיגועים הללו, ובשורה של מקרים נוספים, בוצעו הפעולות ביוזמה מקומית, ללא מעורבות של ארגון טרור — לא בתכנון ולא בביצוע. המפגעים סיפרו בחקירתם שלאירועי אל־אקצא הייתה השפעה ישירה או עקיפה על מעשיהם. בחמשת החודשים שלאחר אירועי אוקטובר 1990 נרצחו בשיטת הסכינאות 13 ישראלים.
חלק מהמפגעים היו בעלי רקע אישי בעייתי. הם סבלו ממצוקות שונות, נפשיות או חומריות. החלטתם לפגע על רקע אירועי אל־אקצא — ממש כפי שעתיד להתרחש חצי יובל שנים אחר כך — ינקה הן ממצוקה אישית והן מהמיתוסים שהתהוו בציבור הפלסטיני בנוגע לאל־אקצא. לא פעם התערבבו המיתוס והמצוקה האישית זה בזו.
חורף 2015
ביום ב’, ה־26 באוקטובר, בעיצומו של גל פיגועים קשה, הצליח ראאד ג’ראדת, סטודנט לראיית חשבון בן 22 מהכפר סעיר שבמחוז חברון, להפתיע חייל צה”ל שניצב על משמרתו בצומת בית ענון. ג’ראדת דקר את החייל בצווארו דקירות עמוקות, ופצע אותו באורח קשה מאוד. חיי החייל ניצלו רק הודות לטיפול רפואי מהיר, מקצועי ומסור. חייל אחר שעמד לצידו של הפצוע, ירה בג’ראדת למוות.
קודם שיצא לפעולתו, פרסם המחבל ג’ראדת בחשבון הפייסבוק שלו את תמונתה של דאניא ארשיד, מחבלת שנהרגה יום קודם לכן בעת שניסתה לבצע פיגוע דקירה דומה בפתח מערת המכפלה בחברון. בתמונה, שג’ראדת העלה לדף הפייסבוק שלו, נראתה ארשיד כשהיא מוטלת ירויה ושותתת דם, כפי הנראה כבר מתה, דקות ספורות לאחר הפיגוע אותו ניסתה לבצע. לצד תמונתה של ארשיד הציע ג’ראדת לגולשים: “דמיינו כי זאת אחותכם”. בפוסט אחר שפרסם, העלה ג’רדאת שיר שמעודד פיגועי דקירה, במטרה לשחרר את מסגד אל־אקצא וירושלים.
ארשיד בת ה־17, שג’ראדת ביקש לראות בה את אחותו, ואולי גם לנקום את מותה, הגיעה כאמור יום קודם לכן לפתח מערת המכפלה. החיילים חשדו בה וביקשו ממנה להזדהות. ארשיד סירבה, שלפה סכין והתקרבה לעברם. הם ירו בה למוות. שני ארגונים אימצו כמעט מיידית את שני הדוקרים. בפת”ח הבטיחו ש”כאשר תשוחרר פלסטין בעזרת אללה, יהיה לג’ראדת לפחות מוסד או פסל על שמו.” חמאס פרסם מודעת אבל על ארשיד על רקע תמונתה ותמונת כיפת הסלע שבהר הבית.
לכאורה הייתה זו התנהלות שגרתית — דפוס פעולה קבוע מעגלי ומוכר: המפגעים דוקרים ונותני החסות — שולחיהם, או שולחיהם לכאורה — נוטלים אחריות על מעשיהם. אלא ששבוע ימים לאחר מכן — משהובא ג’ראדת לקבורה — התרחש דבר מה חריג ביותר.
בהלווייתו של ג’ראדת נכח גם אביה של דאניא ארשיד. בסיום ההלוויה ניגש אביו של ג’ראדת לאביה של ארשיד וביקש בשם בנו המת את ידה של המחבלת המתה. אביה של ארשיד הסכים מייד. בסרט וידאו שתיעד את האירוע והוצג באתר ‘וואינט’, נראו שני האבות, נרגשים מאוד, כשהם נישאים על כתפי אחדים ממשתתפי ההלוויה, שמחים, דומעים ומתחבקים לסירוגין.
ברקע התנגנה לה מוסיקה קצבית והקהל מחא כפיים, בעוד מנחה האירוע מכריז ברמקול: “מזל טוב לדאניא. גן העדן העליון. מזל טוב להם חברי הנביאים, בעלי חיי הנצח. מהיום, דאניא ארשיד היא דאניא ארשיד ג’ראדת”. הייתה זו הפעם הראשונה, וככל הידוע היחידה עד כה, ששני שהידים ‘נישאו’ זה לזה לאחר מותם. אפילו אנשי הדת והתושבים בחברון התקשו לעכל את המחזה, שהרי חתונה, על פי הגדרתה, כל חתונה, נועדה למסד קשרי חיים ולהביא חיים לעולם ולא למסד מוות וקשרי מתים.
פורסם באתר מידה. מאי 2020.
