זה היה צפוי. מהלך הפתיחה של ממשל אובמה בתהליך השלום התקוע במזרח התיכון התבסס על הקפאת התנחלויות ישראליות תמורת צעדים לא מחייבים לנורמליזציה מצד המדינות הערביות, כאשר ערב הסעודית ניצבת בראש. אבל מאמצי הממשל העלו תוהו כיוון שערב הסעודית דבקה בתנאים שנקבעו במרץ 2002 ביוזמת השלום הערבית, שם נקבע כי נורמליזציה ("יחסים נורמאליים" בלשונה של יוזמת השלום הערבית) תהווה המשך, לא תנאי מקדים , לנסיגה ישראלית מהגדה המערבית. השלב הראשון של תהליך השלום בתיווך ארה"ב הסתיים ב-22 לספטמבר בתמונה מהפסגה בין ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו והנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, המנציחה את פניהם הזעופות של שני הצדדים. התוצאה: המציאות המזרח-תיכונית 1, אובמה 0.
ה-11/9 ויוזמת השלום הערבית
ראוי לזכור כי יוזמת השלום הערבית שהובילה סעודיה, לא נבעה כתוצאה ממחויבות לערך השלום בין אויבים, אלא כתגובה לנזק שנגרם לדימוי של ערב הסעודית בעקבות פיגועי הטרור ב-11 לספטמבר 2001, שבוצעו בידי קבוצה של תשעה-עשר טרוריסטים, מתוכם חמשה-עשר סעודיים. מבחינת ריאד, המטרה הייתה שינוי התדמית של סעודיה מכזו השותפה באחד מפיגועי הטרור הקשים בהיסטוריה לכזו המעורבת בעשיית שלום, והיא אכן הצליחה במאמץ זה.
יוזמת השלום הערבית הייתה פורצת-דרך בכך שאושרה פה אחד על ידי הליגה הערבית והציעה "יחסים נורמאליים" וסוף לסכסוך, זאת בתנאי שישראל תיסוג באופן מלא מכל השטחים שנכבשו ב-1967 ותאפשר שיבה של פליטים פלסטיניים לישראל עצמה, ללא אפשרות של יישובם במדינות ערב בהן הם מתגוררים למעלה מ-60 שנה. כל אלה היוו נקודות כשל מנקודת המבט הישראלית והיו בניגוד לפתרונות של האו"ם ומשאי-מתן של שנים, שראו פיתרון בפשרה טריטוריאלית.
בזמן שישראל וארה"ב קידמו בברכה את מה שראו כצדדים חיוביים ביוזמת השלום הערבית, הסעודים הבהירו באופן חד משמעי שמדובר בהצעה שיש לקבלה במלואה או לא לקבלה כלל. שר החוץ הסעודי סעוד אל-פייסל הצהיר כי "היוזמה הזו היא מקשה אחת ולכן בלתי אפשרי לקבל חלק אחד שלה ולדחות חלק אחר". הוא הוסיף כי לערבים "יש עכשיו נשק שיכול לשמש ללחץ על ישראל בזירה הבינלאומית".
סירוב סעודי
אך ימים ספורים לאחר כניסתו לתפקידו, רמז הנשיא אובמה שינסה לאמץ וגם לשנות את יוזמת השלום הערבית וקרא למדינות הערביות "לפעול לטובת היוזמה על ידי… נקיטת צעדים לקראת נירמול היחסים עם ישראל…". הסעודים, בכל אופן, לא היו מוכנים לשמוע על כך. במהלך הביקור בערב הסעודית ביוני, נאמר לאובמה באופן שלא משתמע לשתי פנים שערב הסעודית תדבק ביוזמת השלום הערבית, לפיה יחסים נורמאליים ייכונו עם ישראל רק לאחר הוויתורים הישראליים, לא לפניהם. מבחינתם, יוזמת השלום עצמה הייתה ויתור עצום, הליגה הערבית אישרה אותה, וכל המהלכים לקראת שלום היו צריכים להתבסס עליה.
סעוד אל-פייסל התנגד באופן פומבי ונחרץ לגישת הממשל האמריקאי באומרו: "היום, ישראל מנסה לבצע הסחה על ידי הסטת תשומת הלב מהעניין המרכזי – סיום הכיבוש שהחל ב1967 והקמתה של מדינה פלסטינית – לנושאים שוליים כמו עניינים אקדמיים וסוגיות הנוגעות לתעופה אזרחית. זו אינה הדרך לשלום".
אין ספק שהמלך עבדאללה הוא מנהיג חכם ואפילו מתקדם, לפחות במונחים סעודיים. אבל הוא מושל בממלכה שמרנית מאוד, הנשלטת על ידי המשפחה המלכותית הסעודית הנשענת על לגיטימציה של אנשי דת ווהאבים. יש גבול עד להיכן הסעודים מוכנים להגיע והם רואים את יוזמת השלום הערבית כגבול הזה. מחוות קטנות של נורמליזציה לא ישיגו הרבה מבחינתם, אך לעומת זאת הן טומנות אפשרות להפסד מרובה. ממשל אובמה לא מבין זאת. יותר מזה, לישראל כבר יש יחסים נורמאליים עם ירדן ומצרים, והיתרי טיסה מעל סעודיה או פתיחה מחדש של לשכת סחר בקטר אינם די להרשים ממשלה ישראלית סקפטית, הנדרשת לוותר על נכסים ביטחוניים ממשיים ולהסתבך פוליטית עם הלובי העקשן של מתיישבי יהודה ושומרון.
הסוג היחיד של מחווה ערבית שיכול היה להשפיע על הישראלים הוא אם המלך עבדאללה היה נוקט צעד שמשמעותו ברורה: חזרה על המחווה של הנשיא המצרי אנואר סאדאת ומסירת יוזמת השלום הערבית למדינת ישראל באופן אישי, בירושלים (תל אביב גם תספיק). אך זה צעד שנראה שהמלך עבדאללה מסרב לעשות.
ד"ר יהושע טייטלבאום, חוקר בכיר אורח במרכז הירושלמי ובאוניברסיטת סטנפורד וחוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, חיבר ספרים רבים בנושא המזרח התיכון.
