פיגוע הדריסה, ומייד לאחריו פיגוע הירי בירושלים ביום חמישי, שופך אור על תגובות הפלסטינים ל"עסקת המאה". אפשר לומר כי הציבור הפלסטיני לא יצא בהמוניו נגד התוכנית, לא בירושלים ולא בגדה. אירגון הפת"ח, הבין שזה המצב והיה חייב להליט את השטח על ידי ביצוע פיגועים בכדי להראות כי תוכניתו של נשיא ארה"ב לא תעבור ללא תגובה. גם הרג השוטר הפלסטיני בג'נין מאש צה"ל עלול להעיד על הסלמה בגדה.
ככל שהציבור הפלסטיני הרחב ימשיך להדיר את רגליו מן ההפגנות, וזה מה שצפוי לקרות, אנו נהיה עדים, לצערי, להמשך פיגועים מן הסוג הזה. את הדברים יש לבחון גם בהיבט של "עסקת המאה" כלפי ירושלים וזו הסיבה לעליית המתיחות בבירה.
עקרי התכנית כפי שעמד עליהם חוקר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, נדב שרגאי, בסוגיה הדתית, יישמר הסטטוס קוו על הר הבית, כלומר: ירדן שמרה על מעמדה כשומרת המקומות הקדושים. אולם בהתאם לתכנית הר הבית יפתח לתפילת יהודים או כפי שנכתב "אחרים" על ההר תוך הסתייגויות חריפות השוללות את הפרקטיקה הזאת מכיוון שהתוכנית מרשה ל"שלווים" להתפלל, ומבחינת ירדן והפלסטינים, היהודים המבקשים להתפלל על הר הבית אינם "שלווים". כלומר: כפי שעניין סיפוח ההתנחלויות, הלכה למעשה, הותנה בהסכמה ערבית, כך גם הגדרת המתפללים "האחרים" כשלווים תלויה בהסכמת הערבים – כרגע ירדן. שלב ההסכמה על התפילה היהודית, כפי שמשתמע מן התוכנית, יגיע רק בשלב סיכום המהלך בהסכמה בין ישראל לבין הערבים.
אגב, עניין ה"שלווים" נוגע גם למוסלמים, וגם הם מחויבים לשמור על השקט במקום הקדוש, ולא להתיר התפרעויות. מכיוון שישראל הוכרה כסמכות האחראית על הסדר והשקט במתחם הקדוש, הרי פעילות צה"ל והמשטרה לשמירת השקט הינם לגיטימיים לחלוטין וישראל אחראית גם שהמתפללים המוסלמים יהיו "שלווים".
ואכן, ירדן נהגה איפוק רב בתגובותיה על השינוי הזה בעמדת ארה"ב ויש לשער כי לא הופתעה וכי הנוסח הזה הובא לידיעתה, והיא הסכימה לו.
מדוע היא הסכימה לו? מכיוון שמבחינתה מדובר בתסריט ההכי פחות גרוע מבין התסריטים שמהם חששה. עיקר חששה היה שינתן לסעודיה מעמד על הר הבית, וכי היא תשותף ב"וויסאיה", – פטרונות – על המקומות הקדושים לאיסלאם, או אפילו תדחוק את ירדן. אין להוציא מכלל אפשרות שירדן מעדיפה את הסדרת המצב על ההר עם ישראל, ובלבד שסעודיה לא תבוא.
מעמדה של ישראל כגורם האחראי על הסדר והביטחון על הר הבית אושר שוב – וזה חלק מן הסטטוס קוו המקובל על ירדן והווקף, כמו כן אושרה אחריותה של ישראל על הסדר והביטחון במקומות הקדושים האחרים לנצרות ולאיסלאם.
בסוגיה הטריטוריאלית נאמר כי ירושלים היא עיר מאוחדת תחת ריבונות ישראל, וכי השכונות שמעבר לחומה, מחנה שועפאט, וכפר עקב יועברו לרשות הפלסטינית, ויהיו חלק מן המדינה הפלסטינית, ואפילו ישמשו כבירה, לצד שכונת אבו דיס, שהיא כבר חלק מן הרשות הפלסטינית.
ופה יש בעיה גדולה. ישראל כבר נסוגה למעשה משועפאט ומכפר עקב והבדילה עצמה מהם בבניית החומה, ואילו הרשות לא נכנסה לשכונות האלה. נוצר מצב מסוכן של " NO MAN LAND". בשכונות חסרי שלטון אלה התבססה מנטליות של פריעת חוק. בבחינת איש הישר בעיניו יעשה. אין חוקי בנייה, אין טיפול בתשתית האזרחית, אין משטרה ואין שלטון. התוצאה – התנזים ואירגוני הסירוב השתלטו עליהם, כנופיות פשע שלעיתים קרובות קשורות באירגוני הטרור, נשק רב מוחזק בהם, חיסול חשבונות אלים, יריות.
במילים אחרות: הרשות פוחדת להיכנס לשם, ועל מנת לקבוע שם את בירתה, היא תצטרך להילחם בתנזים של פת"ח, וביתר האירגונים. הרשות מוכנה להילחם רק בחמאס, וגם זאת רק בתיאום בטחוני עם ישראל, ובשום פנים ואופן לא בתנזים של פת"ח. ניסיונות שלה להילחם בתנזים בשכם ובג'נין נסתיימו בפיאסקו לרשות הפלסטינית. סגנית מושל שכם נרצחה, ומושל שכם נמלט לכפר בחברון. בתי מושלי ג'נין נורו בלילה. מושל אחד נבהל עד כדי התקף לב—ומאז השתררה הודנה בין ג'נין לרמאללה. רמאללה למדה את הלקח, והיא מניחה את התנזים לנפשו.
כלומר: בירה פלסטינית בשועפאט וכפר עקב היא עניין לא מעשי.
המצב באבו דיס שונה מעט, אבל לא ממש, כי אבו דיס היא חלק מן הרשות הפלסטינית, והיא כבר הייתה מיועדת להיות בירת פלסטין, והרשות הייתה אמורה לשלוט בה היום, שלא כמו בשועפאט וכפר עקב.
ביקרתי בשבוע שעבר באבו דיס, וראינו את בית המושל נטוש, ולא ראינו משטרה פלסטינית – כלומר: כלפי חוץ הרשות ויתרה על השליטה גם באבו דיס.
מי ששולט באבו דיס אלה האירגונים של אש"ף, ובראשם פת"ח, שאת דגליהם והסיסמאות שלהם רואים בכל מקום. בשיחות שקיימתי במקום התברר לנו שאכן אין שלטון מרכזי, "כל ממזר מלך", החוק לא נאכף. בנוסף לכך גם השירותים קורסים, ובגלל החובות של חברת החשמל הירושלמית יש הפסקות חשמל יזומות, והמצב שם מתחיל להזכיר את המצב בעזה.
בקצה אבו דיס ליד החומה הוקם בית הפרלמנט הפלסטיני, בניין מעוצב להפליא, שהאירופים מיהרו לבנות מכספם, מבלי להבין את מה שהם לא מבינים עד היום, הפלסטינים לא מעוניינים במדינה אלא ב"מאבק", וסיסמאות "המאבק" מעטרות את החומה הנושקת לבניין העצוב.
הבנו כי הרשות העבירה את הבניין לידי אוניברסיטת אל-קודס, כדי שתאכלס שם כמה מן הפקולטות שלה. באוניברסיטה הזו ישנם אלמנטים קיצוניים ואלימים, וכל עוד הם רחוקים מן החומה, ניחא. אבל העברתם לבניין הנושק לחומה עלולה לבשר על בעיות.
הפרלמנט הפלסטיני יועד לאבו דיס מכיוון שלא אחת הכפר הזה הוזכר כמקום מושבה של הבירה הפלסטינית.
אש"ף לא רצה בזאת, כי לא רצה לוותר על ירושלים. גם ירדן לא הסכימה לכונן את הבירה הפלסטינית שם, כי אבו דיס עומדת בדרך המחברת את רבת עמון עם ירושלים, כלומר: הפלסטינים יכלו לנתק את ההאשמים מן העיר, וקרבת בירתם למקומות הקדושים הייתה עלולה להדיח את ירדן ממעמדה כאחראית על אל-אקסא.
כלומר: גם אבו דיס לא מתאימה לתפקיד הבירה, ואין מנוס מן המסקנה שכל עוד לא תוקעים בשופרות גדולים, ונותנים לחיים להתקדם במסלולם, בירת הפלסטינים תיקבע ברמאללה, לרווחת כולם.
