הספר "יצחק רבין-חייל, מדינאי, מנהיג" שכתב איתמר רבינוביץ (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן,דביר, 2017, 300 עמודים) מסכם בצורה מהימנה ומרתקת את הקריירה המרשימה של יצחק רבין מאז היותו קצין צעיר במלחמת העצמאות עד הירצחו בידי בן עלווה בנובמבר 1995.
הספר נכתב במקורו עבור ההוצאה לאור של אוניברסיטת ייל האמריקנית ולא בכדי קיימים דגשים על תקופת כהונתו של רבין כשגריר ישראל בוושינגטון ועל חשיבות היחסים של ישראל עם ארה"ב. המחבר שגם כיהן כשגריר בתקופת השיחות שנוהלו עם סוריה והפלשתינים מכיר היטב את הנפשות הפועלות בממסד האמריקני ובקהילה היהודית. כפרופסור בכיר להיסטוריה של המזרח התיכון , הצליח רבינוביץ לשלב קריירה אקדמאית עם פעילות ציבורית וממשלתית, והדבר מתאפיין ובולט בכתיבת הספר.
עם זאת למרות שעמד הוא עצמו גם בראש צוות המשא ומתן לשיחות עם סוריה והיה עם יצחק רבין במעגל הפנימי ביותר של קבלת ההחלטות הגורליות, הוא אינו מבליט את תפקידו האישי ופעילותו. כנאמן לעקרונות של עובד מדינה מסור וג'נטלמן, שגם לא חיפש קריירה פוליטית, הוא מזכיר את פעילותו הענפה בטבעיות רבה ובצורה מאוד צנועה הראויה להערכה.
סגנון ועריכה:
אין ספק כי פרופסור רבינוביץ ינק כבר בצעדיו הראשונים את המיטב שבציונות ואהבת המולדת ולמד מילדותו את מורכבות הסכסוך עם הערבים. הוא נולד בתקופת המנדט הבריטי בירושלים לאבא שהיה פעיל באצ"ל ולאחר מכן מנכ"ל עיתון מעריב. דודו היה אהרון יריב (רבינוביץ) שהיה ראש אמ"ן מאוד מוערך במלחמת ששת הימים, והאיש שעמד בראש צוות המו"מ עם מצרים בתום מלחמת יום הכיפורים. יריב גם היה שר בממשלתו הראשונה של רבין והיה בין הראשונים שקרא לפתרון הבעיה הפלסטינית.
הספר נכתב בסגנון של מחקר אקדמאי קפדני ומלוטש. מופיעים בו מידע רב ופרטים עם ציטטות לרוב ולעיתים גדושות מדי. בעניין העריכה, נציין כי הדבר לפעמים מקשה על רצף הקריאה ורצוי היה שחלק מההערות והציטטות יופיעו כמקובל בנפרד ולא בגוף הטקסט עצמו. עוד ועוד, המחבר עושה מדי פעם "קפיצות" ומשווה באמצע סיפור או פרשה מהעבר פרשיות שקרו מאוחר יותר. לפעמים הדבר קוטע את רצף האירוע ורצוי היה לקבוע מראש קו כרונולוגי ברור מבלי להתפלסף בדברי פרשנות בין העבר וההוה וספקלוציות לעתיד. אפשר היה בסוף הספר להסיק מסקנות והשלכות מורחבות ומעמיקות כפי שזה נעשה "באחרית דבר" ,אבל לא בתוך הטקסט הביוגראפי במיוחד כשמדובר במחבר שהוא היסטוריון ולא עיתונאי או פרשן.
נגדיש כי הספר מבוסס לא רק על מקורות מהימנים ועדויות של המחבר עצמו מתוך ארכיונו האישי, הוא גם הסתייע בבני משפחתו של רבין, בידידיו הקרובים ובאנשים הרבים שעבדו לצידו של רבין בתקופת הקריירה הצבאית , הדיפלומטית והממשלתית. ויפה עשה רבינוביץ שהודה באצילות לכולם, כל אחד בשמו, על התרומה להעשרת הספר. אין ספק כי הפירגון חסר מאוד במקומותנו.
הספר המשתרע על 300 עמודים מחולק לשבעה פרקים עיקריים עם נספחים ועם 27 תמונות בשחור-לבן. התמונה שנבחרה לכריכה מראה פורטרט אופייני של יצחק רבין כשהוא אוחז בסיגריה…היום כשנלחמים בעישון בעיקר בקרב בני נוער , התמונה הזו אינה משקפת את הקריירה של רבין, היא גם אינה חושפת מנהיג הנותן דוגמא לעמו…ומי שמכיר את תולדות רבין היא מחזירה אותנו לערב מלחמת ששת הימים בו רבין היה מעשן כקיטור ואף התמוטט בגלל הלחצים הכבדים של ימי ההמתנה.
חייו ומותו של רבין
בהקדמה לספר, משווה המחבר את התקדימים לרציחות פוליטיות בעולם והוא מזכיר את הרציחות של הנשיאים לינקולן וקנדי, וכן את ניסיונות ההתנקשות בגנרל דה גול בתקופת מלחמת אלג'יריה. המחבר גם טוען שיתכן שהרוצח המתועב, יגאל עמיר, מצא דמיון בין מצבה של צרפת אז לבין מצוקתה של ישראל. והוא האמין כי "רבין כדה גול היה גיבור מלחמה שסטה מדרך ישר שיש להרגו בטרם ימסור חלקי מולדת יקרים לידי האויב". ברור כי המחבר יודע היטב כי אין לעשות ,כפי שאינטלקטואלים צרפתים עושים, השוואה בין אלג'יריה שהייתה מושבה צרפתית הרחוקה יותר מ-3000 ק"מ מפאריס עם חבלי יהודה ושומרון הגובלים עם הקו הירוק וירושלים הבירה.
הפרק הראשון מספר על ילדותו ונעוריו של יצחק רבין, על הוריו ומשפחתו ולאחר מכן גם על הרומן שלו עם אשתו לעתיד, לאה. רוב הפרק מוקדש לפעילותו ואופיו של רבין כחייל מצטיין בפלמ"ח ולאחר מכן כקצין מזהיר בצה"ל.
המחבר מציין כי במובנים רבים הייתה ילדותו של רבין אופיינת לילד ונער שגדל בלבה של "ארץ ישראל העובדת" בתקופת המנדט הבריטי. רבינוביץ מציין ומדגיש בפרק זה את בעיית אופיו הסגור של רבין ובפתיחת הפרק הוא אף מביא ציטטה ארוכה של הנרי קיסנג'ר שכתב בין היתר בזכורונותיו:"להוציא את תבונתו ואת נחישותו, רבין היה שגריר יוצא דופן: שתקן, ביישן, מעמיק חשוב, כמעט עוין לשיחת חולין…"
מלחמת העצמאות הייתה ללא ספק אחת התקופות שעצבו את חייו. רבין שהיה מפקד חטיבת הראל סיים את הלחימה בירושלים עתיר ניסיון אך עם מרירות רבה. המחבר ראה לנכון להזכיר מה כתב על כך רבין עצמו בזיכרונותיו:"הציקה לי השאלה:מדוע הגענו כל כך לא מוכנים למלחמה הזאת? האם זה היה הכרחי? האם כל מי שהיה מסוגל להלחם-נלחם? האם זהו הנשק שהעם היהודי יכול לתת בידי לוחמיו?" אין ספק כי שאלות אלו הציקו לרבין כי נזכור שחטיבת הראל בפיקודו שילמה מחיר יקר מאוד בקרבות על הדרך לירושלים. כל חייל שני נהרג שם ורבים הילכו כהלומי קרב. המרירות וחוסר הנחת אחזו ברבין לאורך השנים. המחבר מזכיר בצדק כי "רבין ניחן בזיכרון מצוין. הוא מיזג יכולת אנליטית עם תשומת לב קפדנית לפרטים. הוא עמד על דייקנות ועל שלמות, תכונות שלא תמיד התקבלו בשמחה על ידי מי שעמד תחתיו" .בתוך כך, תוצאות הקרבות היו בניגוד לצפיותיו, ולאופיו האנליטי. האיש תמיד תכנן מראש והקפיד על כל פרט וסרב בתוקף לומר את המילה השחוקה "יהיה בסדר". רבין שחש שצה"ל לא הוכן אז כהלכה נדר נדר שהדבר לא יישנה.
בפרק זה מוזכרים אירועים רבים שבהם היה רבין מעורב ובצומת ההחלטות בשטח. המחבר מדגיש את פרשת "אלטלנה" בה נקלע רבין במקרה והיה לו למעשה תפקיד שולי, אך אין ספק שהיא הצטיירה אז כאפשרות ריאלית למלחמת אזרחים. היא העכירה את היחסים בין הימין לשמאל במהלך שנים רבות. המחבר מזכיר שערב מלחמת ששת הימים מנחם בגין הצטרף לממשלת אחדות לאומית ומאז דעכה היריבות בין מנהיג האצ"ל ותנועת החרות עם דוד בן גוריון. עם זאת מדגיש רבינוביץ כי בעקבות הסכמי אוסלו פרשת אלטלנה "הועמסה על רשימת חטאיו של רבין" ושלמעשה הובילו למסע הסתה מכוער עד לרציחתו. יש לציין כי לאורך הספר מורגשת סובייקטיביות מסויגת של המחבר.
בפרק השני מציין המחבר את המתח בין בן גוריון לאנשי הפלמ"ח, את ביקורתו העזה של רבין למשה דיין שהיה ידידו הקרוב של שמעון פרס. כבר אז היה מתח ויריבות ביניהם על מדיניות הרכש הצבאי. מובלטת גם קרבתו של רבין ליגאל אלון שהעריך עד מאוד את יכולותיו כאיש תכנון וקצין מטה. הוא גם מזכיר כי רבין הפר פקודה והשתתף בניגוד לדעתו של בן גוריון, ב"ארוע פוליטי" שאורגן על ידי יוצאי הפלמ"ח וחבריו של יגאל אלון מ"אחדות העבודה" . רבין הצדיק את הפרת הפקודה באומרו כי "הרגיש שעליו להיפגש עם חבריו, ושאין חוק בצבא האוסר על חייל כאזרח להשתתף בזמן חופשתו בכינוסים". רבין קבל נזיפה חמורה ובן גוריון כעס עליו מאוד ועיכב את התקדמותו. כבר אז החלו היריבויות הפנימיות בפקוד העליון של הצבא, ובין המחנות הפוליטיים על בחירת חברי המטה הכללי והרמטכ"ל. וכבר אז נשאלה השאלה האם משמעת מפלגתית עדיפה על פני משמעת צבאית?
בפרק זה פרטים על התקדמותו של רבין בסולם הפקוד עד מינויו לרמטכ"ל והדרך בה הכין את צה"ל למלחמת ששת הימים. רבינוביץ שבקי מאוד ובר סמכא בנעשה במשטר הבעת' הסורי מרחיב על המניעים של סוריה ועל התקריות הקשורות להטיית מקורות הירדן. בנושא זה מזכיר המחבר ראיון שנתן רבין לביטאון "במחנה" בספטמבר 1966 וכאילו השתמע שהוא קורה להפלתו של המשטר בדמשק. על כך הוא חולל סערה בממשלה ורה"מ אף נזף ברמטכ"ל. בהקשר להתבטאויותיו של רבין לתקשורת המחבר לא תמיד שבע נחת והוא טוען בצדק כי "רבין אמנם כיבד את עקרון כפיפות הצבא לדרג המדיני אך לא היה קשוב די הצורך להשלכות הדיפלומטיות והפוליטיות של הכרזות לתקשורת" . בהמשך הפרק מביא המחבר פרטים על השתלשלות האירועים עם דגש על התנגדותו הנרחצת של אבא אבן לאופציה צבאית ואת מצוקתו הקשה של רבין שהתאפיינה באיפוק, ובהמשך בתשישות ובדאגה כבדה שנוצלו על ידי יריביו. מרגע שפרצה המלחמה היא הייתה לניצחון מזהיר וגודל הניצחון אפשר הן לדיין והן לרבין ליהנות מפירות התהילה.
הרגע הגדול של רבין היה גם נאומו המזהיר שנשא ב-28 ביוני 1967 באמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. המחבר מביא קטע ארוך ומרשים של הנאום. את הפרק הזה מסכם רבינוביץ מבלי להתאפק- כפי שבשלב זה היה ראוי לעשות- וכבר מסיק את המסקנה באומרו:" כיבוש הגדה המערבית העלה על פני השטח רעיונות ורגשות שהיו רדומים מאז 1948. הוא הוליד גל משיחי שהפך את הציונות הדתית מן האגף המתון של המערכת הפוליטית הישראלית לתנועה לאומית רדיקלית. הויכוח על עתידם של שטחים אלה, מפלג מאז את החברה ואת המערכת הפוליטית. היה זה תעתוע גורל שיצחק רבין, אדריכל הניצחון הצבאי של 1967, היה לראש הממשלה שנקרא להתמודד עם " קללת הברכה", ושילם על כך בחייו. "
רבין בוושינגטון
הפרק השלישי מוקדש כולו לכהונתו של יצחק רבין כשגריר בוושינגטון. המחבר שהיה גם הוא שגריר ומונה על ידי רבין עצמו כשהיה לרה"מ בפעם השנייה, מציין כי "יצחק רבין נמנה ללא ספק על שגריריה האפקטיביים והמרשימים ביותר של ישראל בארצות הברית". יש כאן הגזמה מסוימת ונזכור כי רבין בא לוושינגטון עם תהילת המצביא הישראלי שניצח במלחמה, נגד שלושה צבאות ערב ובשישה ימים בלבד. אך כהונתו לא עברה תמיד על מי מנוחות במיוחד עם הדרג המקצועי של משרד החוץ ועם אבא אבן בפרט שסלד מהצהרותיו הניציות, ושאף איים עליו במכתב פיטורין. גם העדפותיו למעמד הרפובליקני ריצ'ארד ניקסון ודבריו בנושא ערב הבחירות, גם אם היו אלה במסגרת שיחות פרטיות, העיבו על היחסים במערכת הפוליטית ובין המפלגות. בפרק פרטים מעניינים על המשבר החמור שהיה בירדן באותו "ספטמבר השחור" של 1970, ועל האור הירוק שהתקבל מרבין מהנרי קיסנג'ר כדי ששיראל תתערב ותציל את המשטר של חוסיין. המסקנה של ניקסון הייתה כי בצלה של מלחמת וייטנאם, תימנע ארצות הברית ממעורבות צבאית במשברים אזוריים ותישען במקום זאת על בעלות בריתה. נציין כי הדוקטרינה הזאת הופרה בגסות על ידי בוש האב בעת מלחמת המפרץ הראשונה כאשר נפלו טילי סקאד על ישראל וארה"ב בקשה הבלגה מוחלטת ואי התערבות.
במהלך כהונתו ואחרי שחזר לארץ הידרדרו היחסים של רבין גם עם רה"מ גולדה מאיר כי הוא דחף לקבל את העמדה האמריקנית לגבי הסדר ביניים עם מצרים. גולדה סברה כי רבין סבל מתסמונת מוכרת אצל שגרירים, שפיתחו הזדהות יתרה עם המדינה המארחת. היא גם לא צירפה אותה לממשלה בהעדיפה את בר לב על פניו. המחבר מפרסם בטקסט התכתבות מרתקת של רבין לגולדה בו הוא מתרעם על ההשמצות חסרות השחר נגדו ושהיא מעולם לא קמה להגן עליו.
בעיני המחבר תקופת כהונתו של רבין בוושינגטון הייתה למרות הכול ספור הצלחה והייתה קרש קפיצה חיוני בהמשך דרכו. הוא חזר לארץ כמעריץ של המערכת הפוליטית והכלכלית ודרך החיים האמריקנית, ובכך התרחק מערכיה של מפלגת העבודה הסוציאליסטית. נוסיף כי הגישה הזאת של רבין והערצתו לאמריקה הרחיקה אותו גם מאירופה.
כהונת רבין הראשונה כראש הממשלה
הפרק הרביעי מוקדש לכהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה עד ניצחון הליכוד ובחירתו של מנחם בגין. יש לציין כי המחבר כמעט מתעלם בספרו ממלחמת יום הכיפורים. הוא מדגיש בין היתר כי לזכותו של רבין כמעמד לראשות הממשלה הייתה העובדה החשובה שהיה רמטכ"ל ששת הימים, ושהיה שגריר מצליח בוושינגטון שלא הוכתם על ידי המחדל של מלחמת יום הכיפורים. הפרק מגולל את ההשתלשלות הפוליטית עד לבחירתו בעיקר בזכותו של פינחס ספיר. כן מתמקד הפרק כל המאבקים המורעלים עם שמעון פרס. "במקום שרבין ראה חתרנות ותככים, ראה פרס פרנויה ותסביך רדיפה. המזג של רבין שהיה ידוע כבעל פתיל קצר הוביל לשורה של התפרצויות נגד פרס".פרס היטיב מרבין לשלוט ברגשותיו וגם נהנה מתמיכה בתקשורת.
המחבר מדגיש כי רבין סלד מהחיים המפלגתיים ומאבקי בחירות. עוד ועוד הוא מציין כי כמנהיג פוליטי הוא היה חסר ביטחון וניסיון. הוא גם שגה כאשר הציג את ממשלתו כ"ממשלת המשך ושינוי" בעוד הצבור מאס במפלגה ורצה רעננות ושינוי. הפרק מרחיב גם על חתימת הסכם הביניים עם מצרים ומציין כי רבין ציפה שבכך תזכה ממשלתו לרגיעה אך לא כך היה על רקע מלחמת האזרחים בלבנון ומדניות "הגדר הטובה".
לגבי הסוגיה הפלשתינית לרבין הייתה השקפה ברורה והאמין שירדן היא השותפה של ישראל לפתור את הבעיה, וכי הפתרון צריך להתבסס על פשרה טריטוריאלית עם ירדן בגדה המערבית. רבין התנגד בתוקף לכל משא ומתן עם אש"ף אבל גילה פתיחות שישראלים נטולי מעמד יפגשו עם נציגי הארגון.
המחבר מציין כי רבין תמך בהתנחלות בגולן, בשטחים דלי אוכלוסין בגדה ובאזור ירושלים שנועדו להיות מסופחים לישראל במסדרת הסדר קבע עתידי. אבל מדיניותו אותגרה בתוך מפלגתו ועל ידי תנועת "גוש אמונים" במיוחד עם השלכות פרשת סבסטיה. המחבר מדגיש בנושא זה כי שר הביטחון שמעון פרס אהד את המתנחלים, שלא לומר תמך בהם.
בפרק זה אזכור מבצע אנטבה ומה שמגדיר המחבר "מאבק מכוער" בין תובעי האשראי בסיומו המוצלח של המבצע במיוחד בין פרס לרבין. הוא גם מזער את תפקידו של יוני נתניהו ומציין בקצור נמרץ כי" קצין ישראלי אחד, יוני נתניהו , מפקד סיירת מטכ"ל , פיקד על אחד כוחות המשנה, נהרג באש שנורתה על ידי חיילים אוגנדים" הוא מדגיש כי מפקד הכוח שביצע את המשימה היה למעשה הרמטכ"ל לעתיד, דן שומרון. בסוף הפרק מגולל המחבר את ימיה האחרונים של ממשלתו ובאירוניה על "תרגיל מבריק" שהביא לנזק ולא לתועלת עם הגעתם של שלושה מטוסי האפ-15 אחרי כניסת השבת.
הפרק החמישי מתייחס לתקופת היותו של רבין באופוזיציה ואף גם לפרשן סמכותי ומקובל באמצעי התקשורת בארץ ובעולם, עם נצחונו של מנחם בגין בבחירות מאי 1977 ועד 1992 עם חזרתו של רבין לממשלה. לדברי רבינוביץ, רבין היה משקיף פסיבי בתהליך השלום בין בגין לסאדאת, עם זאת הוא "גרס ,במידה רבה של צדק, שחלק מהאשראי עבור ההישג הגדול מגיע לו, שכן הסכם הביניים של 1975 הניח תשתית חשובה לקראת המעבר מהסדרים לשלום עם מצרים". השאלה שנותרה פתוחה ואיפוטטית היא: אם היה רבין באותה תקופה בשלטון האם היה סאדאת אכן מגיע לירושלים והיה חותם עימו הסכם שלום? והאם רבין היה מסוגל כמנחם בגין לפנות את כל סיני לרבות את ימית.?
על מלחמת לבנון הראשונה כותב המחבר: " רבין היה נץ צבאי ויונה מדינית. כרמטכ"ל לשעבר הוא האמין כי מרגע שצה"ל נקלע לקונפליקט ולא כל שכן למלחמה, הוא חייב לנצח". במילים אחרות נאמר מפורשות כי אין תיקו במלחמות והמטרה כמו בכל משחק היא לנצח ללא עוררין.
כשר ביטחון בממשלת האחדות הלאומית מציין רבינוביץ כי רבין הופתע מהאינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987. לדבריו היא גרמה לשנוי חד בהשקפת מדיניותו של רבין כחלק משינוי רחב יותר במדיניות ובפוליטיקה הישראליות. רבין גם אז הבין והגיע למסקנה כי הדרך להתמודד עם התקוממות הפלשתינית היא באמצעות פתרון מדיני. המחבר גם מציין כי גם שמעון פרס שתמך בהתנחלות בלב השומרון הפך עתה לתומך נלהב של עשיית השלום. בפרק זה מגלה המחבר כי רבין שיתף פעולה, בחלקו חשאי, עם הממשל האמריקני ונהג מעת לעת להיפגש במעונו של השגריר האמריקני בהרצלייה ולדבר עם אנשי מחלקת המדינה בוושינגטון בקו טלפון אמריקני מאובטח. שם הקוד שלו היה "האיש המעשן"…וזאת מבלי ששר החוץ משה ארנס היה מודע לכך…
עם נצחונו של רבין בבחירות, אמנם בניצחון דחוק, שאף להגשים את חזונו להתקדם בתהליך השלום ובמקביל לשפר את היחסים עם ארה"ב. במהלך כהונתו השנייה עברו יחסיו של רבין ופרס תמורה עמוקה, אך היריבות והיעדר החיבה נותרו בעינם.
ממשלת רבין השנייה
הפרק השישי וגם השביעי מוקדשים למדיניות השלום של רבין מאז כניסתו לתפקיד ועד הירצחו. עשיית השלום הייתה על פי המחבר המשך טבעי של הקריירה המוקדמת שלו כאיש צבא. הוא מודה כי הישראלים התייחסו לתהליך בספקנות ובדאגה לתהליך השלום , אבל הם היו מוכנים לתמוך בו כאשר הונהג על ידי מנהיג שנהנה מאמונם ונטע בהם תחושת ביטחון גם נוכח הוויתורים שנעשו לצד השני. ההנחה הזאת של רבינוביץ חוזרת על עצמה לאורך הספר והיא טוענת כי רבין שילם את חיין על תהליך והסכמי אוסלו אבל הם הפכו אותו למדינאי בקנה מידה בינלאומי. מנהיג שהיה מסוגל לקבל החלטות נועזות, לשנות את דעתו מין היסוד ובהדרגה ולסחוף עמו חלק נכבד של הציבור הישראלי. בשלב זה המחבר אינו עורך השוואה עם ההנהגה של היום ובמיוחד עם נתניהו. הוא יעשה זאת במפורש רק ב"אחרית דבר". אבל כבר עתה הרמז בהחלט ברור כפי שהדבר מופיע בכל פעם לאורך הספר. :" אין היום הנהגה המסוגלת לקבל החלטות גורליות ונועזות ושאין סמכות ביטחונית היכולה להעניק לישראלים תחושת ביטחון".
המחבר מגלה כי ביולי 1992 הוא נפגש בביתו של רבין שרמז לו לראשונה כי הוא מוכן להרחיק לכת על מנת להגיע להסכם שלום עם דמשק. רבין הטיל על רבינוביץ את המשימה ולבדוק אם אכן ניתן להגיע להסכם ועבור המחבר שמומחה בעינייני סוריה היה זה "רגע מרתק ורב משמעות". למרות הרצון הטוב והנחישות גם של האמריקנים מסכם רבינוביץ את פרק זה בהדגישו כי התנהלותו של אסד בלבנון החמירה את תדמיתו השלילית בצבור הישראלי והייתה מכשול משמעותי בדרך להסכם ישראלי-סורי. בנושא זה, חבל שהמחבר התעלם בספרו ממלחמת האזרחים שפרצה לפני חמש שנים בסוריה ושהיא עדיין נמשכת במלוא אכזרויתה. רצוי היה מאוד שפרופסור רבינוביץ היה מביע את דעתו לקורא ההדיוט. אמנם איש לא חזה שזה יהיה המצב בסוריה לרבות פרופסור רבינוביץ, אולם מה היה קורה אם אכן רבין היה חותם על הסכם שלום עם חפז אל אסד? האם לא היה חוזר העימות הצבאי עם סוריה וארגוני הטרור כפי שהיו ניצבים על שפת הכינרת ערב מלחמת ששת הימים?
נציין כי על תהליך אוסלו מפנה המחבר בעמוד 209 את הקורא לספרו של ד"ר ז'ק נריה הנותן תאור פרטני של חוסר הנחת של רבין מהאורח בו התנהל המשא ומתן עם הפלשתינים. נזכיר כי הספר של נריה "בין רבין לעראפאת- יומן מדיני 1993-1994 יצא לאור על ידי המרכז הירושלמי. חבל שהדבר לא הוזכר בספר זה גם לא בדף המקורות.
לקראת סוף הפרק השביעי והאחרון מפרסם המחבר "כרוניקה מפורטת של רצח ידוע מראש". הוא מביא ציטטה שנאמרה על ידי פרופסר יהושפט הרכבי, ראש אמ"ן לשעבר שטען לקראת סוף 1994 כי: "רבין לא ימות מוות טבעי. יהיה שוק עצום במדינה. חלק מהמדינה יגיד "לא טעינו" אלא אשם רבין אשר היה רך לבב". נבואה קודרת זו התגשמה נוכח ההסתה. המחבר מדגיש בין היתר כי "התנגדותם של המתנחלים להסכמי אוסלו נבעה מאמונה דתית משיחית בקדושת הארץ ומדחייה מוחלטת של התביעה הפלשתינית לבעלות עליה או זכות לגביה."
סוף דבר
אחרי שכתב שוב את השתלשלות הארועים שקרו עד הרצח מסכם רבינוביץ את הפרק באומרו כי מסע הבחירות של מפלגת העבודה בראשות של פרס נוהל בצורה לקויה והוא כשל גם בהכנות לקראת העימות הטלוויזיוני שהיה נגד נתניהו. המחבר טוען כי עם נצחונו של נתניהו במאי 1996 "ישראל החלה במסע שהרחיק אותה מדרכו של רבין".
ב"אחרית דבר" מותח המחבר בקורת חריפה על נתניהו באומרו כי הוא:" אמן ההישרדות הפוליטית שלא מצליח להפגין מנהיגות נוסח רבין בהתמודדות עם בעיות היסוד של ישראל"? פרופסור רבינוביץ אף עוסק בתרגיל איטלגנטי "בהיסטוריה מנוגדת עובדות" counter factual history וטוען שההנחה שרבין היה מנצח בבחירות {לולא נרצח} היא "הנחה ריאלסטית". המחבר שוב מדגיש את תכונותיו של רבין ומניח בין היתר כי "גם אם שיחות הקבע היו נכשלות עם הפלשתינים, היה רבין יודע כיצד לנווט את הדברים לכיוון של יעד צנוע יותר ולהימנע מהתנגשות חזיתית בקנה המידה של האינתיפדאה שניה." בהמשך מסביר רבינוביץ כי בעיני רבין "החתירה לשלום הייתה קשורה באורח הדוק בחתירה לביטחון. הוא היה מוכן לויתורים כואבים, אבל הוא בחן ויתורים אלה דרך עדשה ביטחונית".
הוא מסכם את הספר באומרו בין היתר: "את תקופת הכהונה השנייה של רבין אפשר לראות כמאמץ נועז של החייל, שהפך למדינאי, לנצל את רוב השטח שכבש צה"ל ב-1967 על מנת לשמר ולייצב אותו."
ב"אחרית דבר" היה מצופה מהמחבר להסביר את השנויים הגאופוליטיים מרחיקי הלכת שהתרחשו באזור מאז רצח רבין ובמיוחד את אפקט הדומינו של "האביב הערבי" והאיום האירני. המחבר בחר להעצים את כוחו ותכונותיו וחזונו של רבין החייל, המדינאי והמנהיג אך לא מתח מספיק בקורת על תוצאות הסכמי אוסלו שהביאו לגל של פעולות טרור. נכון שהספר מוקדש ליצחק רבין אך מן הראוי היה להדגיש יותר את האחריות הכבדה של הפלשתינים שהפרו בטרור ובהסתה את כל ההסכמים שנחתמו עימם וגם את סרובם לקבל את ההצעות הנדיבות מאוד של שני ראשי ממשלה אהוד ברק ואהוד אולמרט. ההתמקדות ברצח רבין ובהסתה של הימין הקצוני בהחלט נכונה מבחינת העובדות ההסטוריות, אך היא גורם אחד מתוך מכלול של גורמים חיצוניים שלא היו תלוים ישירות בישראל ויתכן שהיו קורים גם אם רבין היה בחיים והמשיך לשלוט.
לאורך הספר ניכר כי המחבר היה קשור מאוד לרבין ועבורו זאת הייתה טרגדיה אישית ולאומית ואבדה גדולה ואכזרית. עם זאת יש לומר כי בכל הרצאותיו, ספריו ומאמריו וכן בספר זה הוכיח פרופסור רבינוביץ שהוא מתעלה מכל שקול פרטיזאני ומביא את האמת ההיסטוריות ניחוחה ובלי משוא פנים. לכן כשרבין גם עושה טעויות או מקבל החלטות לא נכונות, המחבר רואה לנכון לומר אותם בלי כחל וסרק אך תמיד בשפה עדינה ודיפלומטית.
לסיכום, מומלץ בהחלט לקרוא את הספר המרתק הזה מתחילתו ועד סופו. הקריירה של יצחק רבין שזורה עם תולדות מדינת ישראל וצה"ל ועל כן הקורא ילמד רבות ויבין טוב יותר את הסכסוך שנמשך עד היום עם הערבים ובמיוחד עם הפלשתינים. ללא ספק פרופסור רבינוביץ הוא בר סמכא והסטוריון עם יושרה והגינות אינטלקטואלית. טוב וראוי היה שהמלאכה החשובה הזאת נעשתה על ידו כדי להנציח את מורשתו של יצחק רבין, חמישים שנים אחרי הנצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים.
