עבור לתוכן העמוד
Menu

הופעות רוק כמעשה התנגדות: מאחורי הקלעים של החרם התרבותי על ישראל

למרות ניסיונות החרם, הופעות מוזיקה בישראל ממשיכות להוות זירת מאבק פוליטי-תרבותי, שבה להקות מחליטות בין תמיכה או התנגדות ל-BDS

למרות מאמצי תנועת ה-BDS וקריאות לחרם תרבותי, סצנת ההופעות והמוזיקה בישראל ממשיכה לשגשג. סיבובי הופעות חוצי-ז'אנרים, ממוזיקה עכשווית ועד קלאסיקות משנות ה-80 וה-90, ממלאים את אולמות הארץ. שמות גדולים כמו SIA כבר הופיעו, וותיקים כמו Air Supply ו-Alphaville עושים קאמבק מול קהל ישראלי חם, ובכך מאותתים כי עולם התרבות ממשיך לנוע קדימה, גם כשיש מי שמנסה לעוצרו.

אבל לא כל הופעה היא עוד ערב של מוזיקה טובה. לדברי אדם שי, מומחה לחרם התרבותי, יש מופעים שמהדהדים הרבה מעבר לבמה. "כשהרכב מדרום אפריקה עולה על הבמה בתל אביב — זו אמירה פוליטית," הוא מסביר. "דרום אפריקה נתפסת בעיני תנועת ה-BDS כגשר מוסרי שמחזק את טענת האפרטהייד. לכן, להקה דרום אפריקאית שמופיעה בישראל — במיוחד אם היא מתעלמת מהאיומים — שוברת את הנרטיב הזה".

הביקוש להופעות לא פחת, ולעיתים ההתעלמות מהקמפיינים נגד האמנים עצמם מייצרת בדיוק את האפקט ההפוך — נורמליזציה של הופעה בישראל, והפחתת הלגיטימיות של החרם. כל ביטול, לעומת זאת, נרשם כהישג לתנועה, גם אם נעשה משיקולים לוגיסטיים או ביטחוניים.

שי מדגיש את המורכבות: "להקה שביטלה, תנועת החרם תכריז על ניצחון. להקה שהתעלמה, התנועה תשתוק, אבל ההופעה תדבר בעצמה. האמנים עצמם מבינים את זה יותר ויותר".

המוזיקה הישראלית עצמה, ובמיוחד הרוק המקומי, תורמת גם היא לנרטיב, לעיתים באמצעות שירים בוטים וטעונים, המשקפים מציאות מורכבת ומסר חברתי חריף.

לסיכום, הופעה בישראל הפכה לא רק לאקט תרבותי, אלא גם לאקט פוליטי. ובזמן שחלק בוחרים לבטל, אחרים עולים לבמה, שרים את האמת שלהם, ומערערים את תנועת החרם במקום הכואב ביותר – באמנות החיה.