"הדמוקרטיה המצרית" החדשה זוכה לתשבחות בעולם המערבי
נצחונו של מוחמד מורסי איש האחים המוסלמים בבחירות לנשיאות במצרים הוא ניצחון לאסלאם הפוליטי שאינו מפריד בין דת למדינה והשואף לכפות את השריעה האסלאמית כדרך חיים. באופן פרדוקסאלי הביא נצחונו לשטף של כתבות אופטימיות דווקא בתקשורת המערבית.
עיתונאים מערבים הפליגו בשבחה של "הדמוקרטיה המצרית" ואף הציגו את האחים המוסלמים כתנועה חילונית דמוקרטית מתונה. הם התעלמו מכך שקולות המצביעים התחלקו כמעט שווה בשווה: 51.7% למורסי ו-48.3% לשפיק, וכי רבים מאלה שהצביעו עבור מורסי עשו זאת מחוסר ברירה, שכן התקשו לבחור באחמד שפיק, מי שמסמל עבורם את המשטר הישן שהופל בהקרבת חייהם של מאות מצרים. בהתחשב בעובדה ששיעור ההשתתפות הגיע בקושי ל-50%, מורסי קבל מנדט מרבע העם בלבד. יתר על כן, לא ידוע גם אם הבחירות היו נקיות לחלוטין – יש הטוענים כי אחמד שפיק היה הזוכה, אך המועצה הצבאית העליונה העדיפה לתת את הניצחון לאחים כדי למנוע עימות אלים והרג אזרחים שיכול היה להביא את הגנרלים לבית הדין הפלילי הבינלאומי באשמת פשעים נגד האנושות.
המהפכה: מאבק בין הממסד הישן לאחים המוסלמים
המהפכה לא הצליחה להוציא מקרבה מנהיג חדש וכריזמטי. המאבק היה בסופו של דבר בין הממסד הישן לבין האחים המוסלמים, שהיו הכוחות הפוליטיים המרכזיים במצרים מאז מהפיכת הקצינים החופשים ב-1952. ב-60 השנים האחרונות לא היה במצרים מקום לפעולתן של מפלגות ליברליות של המרכז הפוליטי. לאורך כל אותה תקופה, מנאצר ועד מובארק , דרך סאדאת, נשלטה ארץ הנילוס על ידי דיקטטורה צבאית אשר הסתתרה מאחורי מפלגת שלטון יחידה שסרה למרותה. העימותים של האחים המוסלמים עם המשטרים השונים התחילו עוד בתקופת המלך פארוק (שהשרות החשאי שלו הרג את חסן אלבנא, מייסד התנועה, לאחר שהאיש הפעיל ארגון סודי אלים שניסה להפיל את השלטון), נמשכו במהלך שלטונם של שלושת הנשיאים ותמיד נסתיימו בתבוסה לאחים. כל זאת לא מנע מהם לחדור לעומק העם המצרי ולהקים תשתית חברתית, כלכלית ופוליטית. מול הדיקטטורה הצבאית, השחיתות והעינויים של המשטרה המצרית רבים נטו להאמין לאחים שהביאו עימם גם את בשורת האסלאם והבטיחו כי האסלאם יפתור את כל הבעיות. מבחינה דתית ופוליטית לא היה לאחים המוסלמים מתחרה בזירה הפנימית.
שוכחים את העבר והופכים את האחים המוסלמים לדמוקרטים
מאז היווסדם ב-1928, מטרתם הייתה ונשארה להשתלט על מצרים ולהופכה למדינה אסלאמית בה תשלוט השריעה. הדמוקרטיה וערכיה, חופש הביטוי, השוויון למיעוטים ולנשים, היו האויב ובו הם נאבקו. תורתם הייתה קיצוניות-דתית ומלווה באנטישמיות בוטה עוד בטרם הקמתה של מדינת ישראל, שאחר כך הפכה לאנטי-ישראליזם. כל התנועות האסלאמיות הקיצוניות – הג'יהאד, הג'מאעה האסלאמית, אלקאעידה ואחרות – הוקמו על בסיס התורה הקיצונית שהם הפיצו. יש להם חלק חשוב בהקצנה הדתית של הרחוב המצרי ובעוינות הגועשת נגד ישראל.
רבים טוענים עתה, כי יש לשכוח את כל העבר הטעון הזה ולהאמין כי האחים המוסלמים אינם אלא מפלגת מרכז שתפעל בדרכים דמוקרטיות לפיתוחה של מצרים. זאת על אף העובדה שמוחמד מורסי לא היסס במהלך מערכת הבחירות לומר לתומכיו כי יכפה את השריעה האסלאמית ויכבוש את ירושלים. לעיתונאים הזרים אמר כי יכבד את ההתחייבויות הבינלאומיות של מצרים ויקים "מדינה אזרחית" – מונח עמום שמשמעותו אינה ברורה.
בירות המערב: נכשלות בניתוח המצב
האם אמונתו של מורסי באסלאם נמוגה עם היבחרו לנשיא? האם עד עכשיו חי ברמייה עם עצמו? האם מוחמד בדיע, המדריך העליון של האחים המוסלמים וחבריו במשרד ההכוונה של הארגון הפכו לדמוקרטים שנייה אחת לאחר שזכו בבחירות? האם חצי מיליון חברי תנועת האחים יכבדו מעכשיו את נשותיהם ויפסיקו להרוג בהן? האם המוסלמים בכפרי הדרום יכבדו מעכשיו את שכניהם הקופטים? האם תרבות האסלאם של האחים המוסלמים השואפת לאסלם את העולם כולו השתנתה תוך שעות עם ניצחונם בקלפיות? נראה שבבירות המערב אין שואלים את השאלות האלה ובבית הלבן כבר מוכנים לצעוד יחד עם האחים את כברת הדרך הבאה.
מדינות ערב: ממשיכות לראות באחים המוסלמים סכנה
במדינות ערב דווקא חושבים אחרת. שם עדין רואים באחים המוסלמים סכנה. סעודיה ומדינות המפרץ עוקבות בדאגה אחרי המתרחש במצרים ומסרבות לפתוח את כיסיהן כדי לסייע לכלכלתה הקורסת. מצב זה קיבל ביטוי מוחשי השבוע כאשר דאחי ח'לפאן, מפכ"ל משטרת דובאי, שהתפרסם כמי שחשף את מה שהוא כינה פעולת המוסד לחיסולו של מבחוח, הצהיר כי נשיא מצרים של תנועת האחים לא יתקבל בברכה במפרץ, לא יפרסו לפניו שטיח אדום והדגיש כי בחירתו הינה סימן רע עבור מצרים והאזור. כבר לפני מספר שבועות איים לעצור את יוסף קרדאווי, הפוסק המרכזי של האחים, בשל הסתתו נגד איחוד האמירויות. גם יורש העצר הסעודי שכיהן כשר הפנים, האמיר נאיף בן עבד אלעזיז שנפטר לפני שבועיים, היה ידוע בעוינותו כלפי אחים המוסלמים וראה בהם את שורש הצרות באזור ומקור הטרור הפוליטי. סעודיה עדיין לא שכחה כי האחים המוסלמים סיבכו אותה במתקפה על מגדלי התאומים בארצות בברית – מתוך 18 המחבלים שביצעו את הפיגועים, 16 היו סעודים שחונכו על תורתם של האחים המוסלמים והצטרפו לאלקאעידה. הסעודים לא היססו אז לגרש את כל פעילי האחים מארצם.
הצבא חוזר למחנותיו ומעביר את כל סמכויותיו למורסי
מוחמד מורסי נשבע אמונים מול בית הדין החוקתי ובכך השלים את ההליך החוקתי לקראת כניסתו לתפקיד. מעכשיו הוא שליטה העליון של מצרים שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי העם המצרי. המועצה הצבאית העליונה העבירה לו מיד את כל סמכויותיה, הכוללות את אלה של הרשות המבצעת וגם את אלה של את הרשות המחוקקת בעקבות פיזור הפרלמנט. לפני מספר ימים פרסמה המועצה הודעה חוקתית המגבילה את הנשיא בכל הנוגע לענייני ביטחון וצבא כגון הכרזת מלחמה, קביעת תקציב הצבא, מינוי הקצונה הבכירה וכד', אך היא נראית כמאמץ פתטי של הגנרלים לשמר מספר סמכויות לפני שיחזרו לקסרקטיניהם.
האחים המוסלמים: צפויים להחזיק בכל מרכזי הכוח של מצרים
מה מונע מהנשיא החדש לשנות את פני הדברים? סמכויותיו, הכוללות את אלה של הרשות המבצעת והמחוקקת, יאפשרו לו למצוא דרך חוקית לבטל את פיזור הפרלמנט או לקיים בחירות חלקיות שיבטיחו את ניצחון האחים מחדש. הוא אף יוכל לפקח על ניסוח החוקה ולדאוג כי תכיל את הסעיפים המתאימים להחלת השריעה.
סביר שתוך מספר שבועות האחים המוסלמים יחזיקו בידיהם את כל מרכזי הכוח של מצרים: נשיאות, פרלמנט וחוקה. מה ימנע מהם מלהוציא לגמלאות את הגנרלים שהיו חברי המועצה העליונה? האם הצבא יתנגד ויבצע הפיכה? ספק רב.
מה יגבר: הפרגמאטיות או התרבות האסלאמית הקנאית?
מה ימנע מהאחים להתחיל ליישם את תוכניותיהם להקים מדינה אסלאמית במצרים ולפעול להקמת מדינות אסלאמיות במזרח התיכון? הפרגמאטיות והצורך לטפל במשבר הכלכלי החמור בו נתונה מצרים – טוענים פרשני התקשורת המערבית שהפכו לתומכי האחים. האם לא סביר להניח כי מטען התרבות האסלאמית הקנאית שאותו נושאים האחים, ושלמענו נאבקו והקריבו את עצמם מזה 84 שנים, יגבר על הפרגמאטיות? ובהקשר לפרגמאטיות, אנו מוצאים כי בין הבטחותיו הראשונות של הנשיא החדש היא עריכת משפט חוזר למובארק "כדי למצות אתו את הדין" ודרישה לשחרר את השייח' העיוור עומאר עבד אלרחמן, האחראי לפיגוע הראשון על מגדלי התאומים ב-1993 והמרצה את עונשו בכלא בארה"ב.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
