ההכרה ההיסטורית של ארה"ב בירושלים כבירת ישראל, הופכת על פיה מדיניות אמריקנית בת 70 שנה, ומביאה לכמה תוצאות מיידיות, חלקן הצהרתיות. חלקן אף מעשיות:
* קבורה להחלטת האו"ם על בינאום ירושלים: טראמפ הסיר למעשה מעל הפרק את נוסחת 'הבינאום', שרשמית – ארה"ב לא נסוגה ממנה מאז ה-29 בנובמבר 1947. באותו יום קיבלה כידוע העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 181 על חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לבין הערבים. בהחלטת החלוקה נכתב בין היתר, כי "העיר ירושלים תכונן כגוף נפרד תחת שלטון בין לאומי מיוחד, ותנוהל על ידי האומות המאוחדות".
בתחומי ירושלים של האו"ם נכללה אז גם העיר בית לחם והבינאום העיר נקבע לתקופה של 10 שנים, אך לא מומש מעולם. תוצאות מלחמת העצמאות, וחלוקתה של ירושלים בין ישראל לבין ירדן הפכו אותו לבלתי מעשי.
עד 'נאום ההכרה', ארה"ב נמנעה מלסגת ממנו רשמית, אם כי את עיקר הדגש במדיניותה היא העניקה פעם אחר פעם לקביעה שמעמדה של ירושלים יקבע במו"מ בין הצדדים. עכשיו כשטראמפ מכיר בירושלים כבירת ישראל – הבינאום הופך מנקודת מבטה של ארה"ב להיסטוריה בלתי רלוונטית.
#صور .. استمرت حتى منتصف الليل ..
حشود جماهيرية غاضبة تجوب شوارع مناطق قطاع غزة المختلفة ، تعبيراً عن غضبها اتجاه قرار ترامب نقل سفارة الولايات المتحدة الأمريكية للقدس المحتلة .#القدس_عاصمة_فلسطين pic.twitter.com/lV9ospdInx— Pal.Info.Center (@PalinfoAr) 7 בדצמבר 2017
* מתווי חלוקת העיר – למקפיא: נאום טראמפ מכניס למעשה למקפיא את מתווי החלוקה המפליגים, שבתקופת ראשי הממשלה, אהוד ברק ואהוד אולמרט עלו על שולחן המו"מ.
ברק ואולמרט היו נכונים לחלוקת ירושלים, ושני ממשלים אמריקנים, זה של ביל קלינטון וזה של ג'ורג' בוש ( הבן) , היו מעורבים עד מעל לצווארם בתיווך ועידוד הצדדים במטרה לממש מתווה מעין זה, בתקווה להשיג שלום. גם מדינות באיחוד האירופי היו שותפות למו"מ על חלוקת ירושלים בשלבים שונים שלו.
הסבירות ש'במשמרת' של טראמפ יעלו מחדש מתווים כאלה, הופכת לנמוכה, לאחר נאומו וההכרה בירושלים כבירת ישראל.
* תא שטח אחד, עם גבולות לא מקודשים : עד נאום טראמפ ארה"ב לא הכירה, לא במערב ירושלים ולא במזרח ירושלים כבירת ישראל, זאת אף שנשיאים, מזכירי מדינה ודיפלומטים אמריקנים התארחו בה תדיר.
נאומו של טראמפ לא הבדיל בין מערב לבין מזרח. הוא התייחס בפועל לירושלים על כל חלקיה כיחידה אחת. עם זאת הנאום הבהיר שארה"ב אינה מתייחסת בהכרח לגבולות הנוכחיים כגבולות מקודשים או כפי שאמר זאת הנשיא בעצמו: "איננו נוקטים עמדה בנוגע לסוגיות הסופיות, כולל הגבולות הספיציפיים של הריבונות הישראלית בירושלים או הגבולות במחלוקת. הסוגיות האלה הן עניין לצדדים".
* שינויים סמליים: ההכרה של טראמפ בירושלים כבירת ישראל, אמורה לכאורה לשנות את נוהלי מחלקת המדינה בכל הנוגע לרישום אזרחים אמריקנים ילידי ירושלים בדרכוניהם. עד היום כשאמריקני נולד בפאריס נרשם בדרכונו שהינו יליד פאריס שבצרפת. כשאמריקני נולד בת"א, נרשם בדרכונו, שהינו יליד ת"א שבישראל, אך כשאמריקני נולד בירושלים, נרשם בדרכונו שהינו 'יליד ישראל'. עכשיו כשארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל, ניתן יהיה אולי לשנות את נוהלי הרישום ולרשום בדרכונם של אמריקנים שנולדו בירושלים: 'ילידי ירושלים שבישראל'.
מה אין בה – עדיין – בהכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל?
אין מתנות חינם: בינתיים אין הפשרה של ההגבלות הכמותיות שהטילה ארה"ב על ישראל בכל הנוגע לבנייה בשכונות ובאזורים היהודיים שמעבר לקו הירוק, בירושלים עצמה ובאיזור ירושלים רבתי.
בירושלים ובוושינגטון לא מדברים פומבית על מה המתרחש מאחורי הקלעים בסוגיה זאת, אבל הבנייה בגבעת המטוס, למשל, שאושרה זה מכבר על ידי מוסדות התכנון בירושלים עדיין מוקפאת.
מנקודת מבט ישראלית מדובר בהקפאה כואבת של חיבור אורבאני-אסטרטגי חיוני, בין שכונת גילה לשכונת הר חומה. הבניה מוקפאת גם בשטחי אי-1 , האיזור שבו אמורה להיבנות שכונת הגשר בין מעלה אדומים לבין ירושלים.
בניה באיזור ירושלים רבתי מאושרת במשורה, בפיקוח אמריקני, וגם בשכונות שבתוך התחום המוניציפלי של ירושלים, בשטחים שצורפו לעיר אחרי 1967, אין מרבים לאשר בנייה.
משקיפים דיפלומטיים בירושלים מעריכים, כי הידיעות שהתפרסמו בשבועות האחרונים אודות 'התקדמות' במגעים ל'עסקת המאה' בין ישראל לבין הפלסטינים, אינם תלושים, מהכרזתו של הנשיא אמש. על פי ניתוח זה, אין זה מן הנמנע שטראמפ יבקש עתה 'תשלום' על הצעד ההיסטורי הזה, בדמות ויתורים מישראל במסגרת המגעים שמתנהלים בינתיים מאחורי הקלעים.
הר הבית – מחוץ למשחק: טראמפ הבהיר, שהסטטוס קוו בהר הבית ישמר. יהודים לא יוכלו להתפלל שם. רק לבקר שם. השיתוף הישראלי – ירדני, בניהול בפועל של המקום ימשך. המעמד הבכיר שישראל העניקה לירדן בהר הבית בהסכם השלום עימה, לא ישתנה. הנשיא האמריקני הפנים את נפיצותו העצומה של אחד המקומות הרגישים ביותר במזרח התיכון.
גבולות ירושלים : נאומו של טראמפ אינו מבטיח כאמור שירושלים בגבולותיה היום, תישאר עם אותם גבולות כאשר יפרוץ כאן השלום.
הנשיא האמריקאי, הכיר בירושלים כבירת ישראל, אך נמנע מלהתחייב שהגבולות הנוכחיים שלה, הם הגבולות הסופיים. הוא השאיר איפוא פתח צר לפלסטינים, אך בודאי לא רחב דיו כדי לחזור אל מתווי החלוקה המפליגים והגורפים שעלו בעבר.
יתכן למשל, שהפרסום ב'ניו יורק טיימס', אודות 'הצעה סעודית' לאבו מאזן, לחזור אל הנוסחה הישנה של בירה פלסטינית באבו דיס, ( שכונה שנושקת לירושלים ממזרח), מרמז על מחשבה חדשה נוספת במדיניות ארה"ב בסוגיית ירושלים
השגרירות עדיין לא עוברת: טראמפ כקודמיו, לא מעביר 'מחר' את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא נרתע מהאיומים הפלסטינים בסוגיה זו. בממשל בוושינגטון מדברים על 'תהליך העברה של 3-4 שנים! האתר שיבחר עבור השגרירות, ישכון כנראה במערב ירושלים ולא במזרחה, והנשיא מדבר עתה על תחילת היערכות לוגיסטית למעבר השגרירות.
בכך מצטרף איפוא גם טראמפ לשורה של מועמדים לנשיאות ארה"ב, שהפכו לנשיאים, שהבטיחו אבל לא מימשו. אולי בעתיד זה ישתנה.
לאן תוביל ההכרה?
השאלה, לאן יובילו דבריו של טראמפ וההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל, תלויה בהתנהלותם של הצדדים.
לפחות ברמה המילולית, איחדה הצהרת טראמפ את העולם הערבי נגד הצעד ( 'מתונים' ו'קיצונים'): איראן, תורכיה, וקטאר, לצד מצרים, וירדן – כולם מגנים בחריפות ומזהירים מהמשמעות ומההשלכות האפשריות.
יחד עם זאת, את המציאות יעצב בסופו של דבר 'השטח'. 'שלושת ימי הזעם' שעליהם הכריז הפתח', והאיום בחידוש האינתיפדה מצד החמאס, מעמידים למבחן, לא רק את היכולת הישראלית לכבות שוב את 'האש' אם תתלקח, אלא גם את היכולת של הפלסטינים להוציא המונים לרחובות.
כאשר עמד על הפרק עניין אל אקצא והר הבית, לפני ארבעה חודשים ( 'משבר המגנומטרים' בעקבות הפיגוע בהר הבית) הפלסטינים יצאו החוצה בהמוניהם, ובסופו של דבר ישראל 'התקפלה' וויתרה על 'המגנומטרים'.
לעומת זאת, בהזדמנויות אחרות במהלך השנה האחרונה , כאשר חמאס ופתח' קראו ל'ימי זעם' ומחאה, הרחוב לא נענה להם. אם יצליח חמאס פעם נוספת לנתב את המחאה לכיוון 'אל אקצא', ולשכנע את הציבור, שההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל קולעת כביכול שוב את 'אל אקצא לסכנה', ההמונים יצאו שוב לרחובות. אבל כל עוד 'אל אקצא' מחוץ למשחק, 'הגלים' יהיו נמוכים יותר.
אחת הסכנות שעלולות להוביל שוב לעימות על רקע דתי, מגולמת בשיתוף הפעולה בין ירדן לבין תורכיה של ארדואן. בשנים האחרונות – תורכיה מנסה לקנות לעצמה אחיזה בירושלים באמצעות הזרמת כספים למוסדות ולמטרות שונות בעיר העתיקה ובהר הבית, והיא אכן קנתה לעצמה השפעה בקרב האוכלוסייה המזרח ירושלמית.
ארדואן כבר החל לנסות להעלות את המחלוקת סביב ההכרה האמריקנית, על פסים דתיים. גם 'התנזים', בעיקר זה היושב במחנות הפליטים בגדה, ומצוייד בנשק, הוא בגדר 'נעלם'. השליטה של אבו מאזן בו, אינה מושלמת, וגם משם עלולה להיפתח הרעה.
האינטרס של ישראל הוא איפוא לבודד את הר הבית מהסערה הנוכחית, ולמנוע משחקנים דוגמת 'חמאס', 'הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית', 'תורכיה', או קטאר' להבעיר שוב את השטח.
