הסערה שחוללו דברי אבו מאזן על 50 השואות שביצעה לטענתו ישראל נגד הפלסטינים מאז 1947 הביאה את הפלסטינים על כל פלגיהם דובריהם וכלי התקשורת שלהם להתייצב לימינו של המנהיג הפלסטיני, תוך הדהוד והעצמה של מסריו האנטישמיים. הטענה הפלסטינית היא שההתקפה נגד דברי יו"ר הרשות הפלסטינית היא התקפה נגד הנראטיב הפלסטיני, שבפועל עומד בשנים האחרונות בפני שורה של אתגרים. ההתגייסות להגן על הנראטיב חשפה שוב את שבעת עמודי התווך (המופרכים ברובם והאנטישמיים בחלקם) מהם הוא מורכב.
הצטרפו לטלגרם שלנו – לחץ כאן
ראשית, אין עם יהודי ולכן אין לו זכות למדינה משלו; שנית, לא הייתה היסטוריה ריבונות יהודית בארץ ישראל לעומת העם הפלסטיני העתיק ובעל השורשים ההיסטוריים באדמת פלסטין, ולכן פתרון הבעיה היהודית לא אמור להיות באדמה זו; מה גם שהיהודים האשכנזים אינם צאצאי היהודים שחיו בארץ ישראל בעבר, אלא צאצאי הכוזרים; שלישית, היהודים ככלל והציונים בפרט הם יצורים בלתי נסבלים מה שגרם לאירופים לנסות ולהיפטר מהם, והאכזריות וההתנשאות המאפיינות את המדיניות הציונית כלפי הפלסטינים, כולל ביצוע 50 שואות וכינון משטר אפרטהייד, הן ביטוי מובהק ובלתי ניתן להכחשה לכך.
רביעית, וכאן מוקד הדיון הנוכחי, הפלסטינים הם הקורבנות היחידים של הסכסוך הישראלי פלסטיני, כמי שסובלים את הגירוש והפליטות ואת שלל הצעדים הישראליים נגדם, וכל עוד לא השיגו את יעדיהם, וביטלו את העוול שנעשה להם, למשל על ידי שיבת הפליטים, עליהם לחרות בתודעה העולמית את סבלם ולהנציח אותו, כפי שעשה אבו מאזן במסיבת העיתונאים בגרמניה. התקשורת הפלסטינית עוסקת באופן אינטנסיבי ויומיומי בהצגה מעוותת של ההתעמרות הישראלית בפלסטינים ביהו"ש, בעזה, בבתי הכלא, במחנות הפליטים ואפילו כלפי ערביי ישראל. כקורבנות של ישראל והמערב, זכותם של הפלסטינים לפעול בכל דרך לקידום יעדיהם, כולל טרור, ולמקרבניהם אין זכות לבקר אותם על כך (ולכן אין מקום להתנצלות על הטבח בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן). עיוות ההיסטוריה, למשל על ידי גימוד היקף השואה, העלמת התמיכה הפלסטינית בהובלת חאג' אמין אלחוסייני בנאצים, הצגה מסולפת של הקשרים בין התנועה הציונית לנאצים, כפי שעשה אבו מאזן בעבודת הדוקטורט שלו, והצגת מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים כשואה חמורה לא פחות ואולי אף יותר מזו שעשו הנאצים ביהודים הם מרכיבים מוכרים של תפיסה זו, ושומה על כל פלסטיני לאמצם. ההתקפה על אבו מאזן מאיימת על זכות זו ועל היכולת הפלסטינית להציג את סבלם ככזה המצדיק את מעשיהם ומחייב התגייסות בינ"ל וערבית למען עניינם, ומכאן ההזדעקות הפלסטינית, שהרימה לרגע את קרנו של אבו מאזן מבית. יתר על כן, ההתקפה על אבו מאזן מבטאת מזימה ישראלית להציב את הסבל שעברו היהודים בשואה לא רק כחמור יותר מזה שעוברים הפלסטינים אלא ככזה שהוא רלבנטי לסכסוך מכיוון שהוא מצדיק את כינונה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל/פלסטין ובכך יש להיאבק עד חורמה.
חמישית, נוכח כל אלה הפלסטינים מחויבים למאבק רב פנים נגד הציונות, עד להכרעתה. כפי שכתב אבו מאזן בספרו "הציונות – התחלה וסוף", אין ספק שהמאבק הפלסטיני יחד עם פעילות גורמים יהודים אנטי ציוניים יביאו להכרעת הציונות ויאפשרו לפלסטינים לחיות שוב בשלווה בארצם. מאבק זה יכול להתבטא בפעילות מדינית וכלכלית, בדבקות בקרקע, ב"ג'יהאד אזרחי" לחיזוק מעמד הפלסטינים (כהגדרת ח"כ מנצור עבאס), וכמובן גם במאבק אלים, המשלב, על פי שיקולי עלות תועלת בכל זמן, התקוממות עממית (שאבו מאזן קרא לדבוק בה גם בדבריו בברלין), קרי אלימות ללא שימוש בנשק וחומרי נפץ, אותה מעדיף אבו מאזן מזה זמן רב, ושימוש עתי בנשק חם בו מצדדים הארגונים הקיצוניים יותר דוגמת חמא"ס והג'יהאד האסלאמי, כפי שחווינו בראשית החודש, ולאחרונה גם הפת"ח וגורמים לא מאורגנים. כל סוגי המאבק הם לגיטימיים בראיית הרשות הפלסטינית ולכן אבו מאזן מדגיש כי הוא ימשיך לשלם משכורות לכל המחבלים הכלואים בישראל ולכל משפחות המחבלים שמתו בשל ביצוע פיגועים, על אף הניסיונות לשכנע אותו לחדול מכך. זאת למרות העלות הכבדה של מחויבות זו (למעלה מ-1.3 מיליארד שקל שהם כ-7 אחוזים מתקציב הרשות הפלסטינית, והפסד הכנסות אפשרי, לו היו ארה"ב וישראל מיישמות כרוחם וכלשונם את צעדי העונשין שחוקקו נגד הרשות בגין המנהג הנפסד הזה).
שישית, המאבק הפלסטיני הוא לאומי ואסלאמי בעת ובעונה אחת ושני מרכיבים אלה שלובים זה בזה. לפיכך גם הפגיעה בקודשי האסלאם המיוחסת לישראל, בדגש על מתחם אלאקצא, היא ביטוי לאופייה המסוכן של הציונות. היכולת להציג את המאבק כמייצג את המרכיב הלאומי, קרי את האומה הערבית שעמה נמנה העם הפלסטיני, ספגה מכה קשה כתוצאה מ"הסכמי אברהם", אך הפלסטינים מסרבים להשלים עם המשמעויות של התפתחות זו.
ושביעית, גם אם בשלב זה, מתוך הכרה בחוסר היכולת להגיע כעת ליעד הסופי של הכרעת הציונות, יש לחתור להסדר המבוסס על מדינה פלסטינית עצמאית בקווי 67', שבירתה מזרח ירושלים, ועל קבלה ישראלית של עיקרון זכות השיבה של הפליטים, אין בשום פנים לקבל את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובכך לוותר על היעד הסופי של שחרור כל פלסטין במסגרת "תורת השלבים". לפיכך היעד הנוכחי הפלסטיני הוא פתרון שתי המדינות ולא שתי מדינות לשני עמים, שאחד מהם הוא העם היהודי (שכזכור, איננו קיים).
הפלסטינים מודאגים מאד מהמתקפות על הנראטיב שלהם ומחויבים לקדם את אימוצו על ידי הציבור הפלסטיני ועל ידי המערכת הבינ"ל. לשם כך מקדם אבו מאזן יוזמות אקדמיות ומדיניות למיטוט הנראטיב הציוני והנחלת הנראטיב הפלסטיני, בין היתר באמצעות הרעיון של הכרה בינ"ל חד צדדית במדינת פלסטין כחברה מלאה באו"מ, ופועל להטמעת הנראטיב בקרב הנוער הפלסטיני ומכאן סירובו לשינוי בספרי הלימוד הפלסטינים המלמדים נראטיב זה וכוללים מרכיבי הסתה לרוב. למעשה, חלק ניכר מפעילותה של הרשות הפלסטינית מוקדש לקידום הנראטיב הזה.
לאור זאת מתעוררת השאלה מדוע חשוב כל כך לישראל לחזק את אבו מאזן ואת הרשות שבראשה הוא עומד. שאלה זו מתחדדת עוד יותר נוכח החשש שאנחנו מחזקים מנהיג וגוף, שלא רק עוינים אותנו ומחויבים למאבק נגדנו, אלא גם סובלים מחולשה רבה מבית, כך שאין כל ערובה שסיוענו יועיל להם, מה גם שסביר שהם יסתדרו, ואולי אפילו יותר טוב, גם בלי הסיוע שלנו, המציג אותם כמשתפי פעולה עם מי שהם מגדירים כאויב, (הא לראיה, כאשר הרשות הפסיקה ביוזמתה ב-2020 את קבלת תשלומי המיסים מישראל ואת התיאום הביטחוני עמה לא נפגע תפקודה כלל).
לישראל מספר סיבות ותירוצים לכך. אלה מוצגים ונתפסים כביטוי של ריאל פוליטיק מפוכח (אבו מאזן איננו אמא תרזה, ומכיוון שלא ניתן לפתור את הסכסוך אנו פועלים לצמצומו, כדברי שהב"ט גנץ) וככורח בל יגונה. ראשית, ישראל פועלת על בסיס הנחה (חסרת כל בסיס), שהרשות עלולה להתמוטט בכל רגע אם לא תחוזק וכי החלופה למצב הנוכחי עלולה להיות גרועה יותר. זה אמנם לא הכרחי ויתכנו גם חלופות פחות רעות (למשל, התחזקות גורמים פרגמטיים ו/או אזוריים בחברה הפלסטינית), אך הסבירות של כאוס או עליית החמא"ס, שעלולים לחייב השתלטות ישראלית על חלק מהשטח לאחר עידן אבו מאזן, נתפסת כמשמעותית וכמצדיקה התגייסות למען הרשות והעומד בראשה כבר כעת.
שנית, ובהמשך לאותו קו, ישראל רואה ברשות כלי הפוטר אותה מהצורך לנהל ניהול פרטני את חיי האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, שנתפס כנטל אזרחי, כלכלי וביטחוני כבד ובלתי רצוי. מבחינת מערכת הביטחון הרשות היא בעצם זרוע אפקטיבית של המנהל האזרחי, הדואגת לחינוך, לבריאות ולשאר השירותים הממשלתיים והכלכליים של האוכלוסייה הפלסטינית. ככל שהיא תוכל למלא תפקיד זה טוב יותר, כל היא תשרת יותר את הצרכים הישראליים. שלישית, התיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון של הרשות תורם לביטחון ישראל. מערכת הביטחון מפריזה בדרך כלל בערכו של התיאום הביטחוני, שכן הרשות איננה פועלת נגד גורמי הטרור הפועלים בתחומה. ובכל זאת, התיאום הביטחוני מבטיח שמנגנוני הרשות אינם מפריעים לפעילות הסיכול והמעצרים שמבצעת ישראל בתחומי הרשות, מחזירים ישראלים שנקלעו למצוקה בשטחי הרשות ופועלים נגד גורמי אופוזיציה המאיימים על הרשות עצמה, ובכך מרסנים את החמא"ס.
העורך הראשי של ביטאון הרשות "אלחיאת אלג'דידה" הבהיר במאמר מערכת בשבוע שעבר, כי התיאום הביטחוני נועד אך ורק לסייע בשמירה על הסדר והביטחון בשטחי הרשות ואיננו מכוון נגד גורמי הטרור (ההתנגדות, בלשונו). זאת לדבריו, בניגוד לחמא"ס שהתיאום הביטחוני שלה עם ישראל במבצע "עלות השחר" כוון נגד "ההתנגדות" (קרי, "הג'האד האסלאמי").
רביעית, ישראל פועלת על בסיס ההנחה ששיפור איכות החיים של הפלסטינים מפחית את הנטייה שלהם לעודד טרור ולבצעו, אף שלהנחה זו אין שום בסיס, נכון שהפלסטינים שואפים לשפר את איכות חייהם, אך הטרור איננו נובע מתחושות מצוקה כלכלית אלא ממחויבות לנראטיב שתואר לעיל. הרשות הפלסטינית ממשיכה לקדם נראטיב זה בין אם היא מקבלת תמיכה מישראל ובין אם לא, והתסיסה בקרב הצעירים הפלסטינים המובילה למעורבותם בטרור נמשכת גם היא למרות כל הצעדים שנועדו לשפר את איכות החיים של האוכלוסייה הפלסטינית. וחמישית, המערכת הבינ"ל ובראשה ארה"ב, מצרים, ירדן ובמידה מסוימת גם שותפינו ל"הסכמי אברהם" מצפים מאיתנו שננהג בדרך זו ונחזק את הרשות, כדי להצדיק את השלמתן עם דחיקת הנושא הפלסטיני לשולי סדר היום הבינ"ל והערבי, למנוע את התחזקות חמא"ס, לקדם שיפור באיכות החיים של הפלסטינים, ולבנות תשתית למימוש בעתיד של פתרון שתי המדינות כפי שהן תופסות אותו, קרי הקמת מדינה פלסטינית על בסיס שטחי 67', שבירתה במזרח ירושלים. (התנהלותו והתבטאויותיו של גנץ לאחרונה לעיתון סעודי עשויות ללמד שהוא מאמץ מרכיבים מתפיסה זו). יתכן שלכל זה מצטרפים גם שיקולי בחירות בישראל וחוסר הכרות מספקת עם הנראטיב הפלסטיני, שלעתים הוא תולדה של עיוורון מרצון של חלק ממנהיגינו.
לכל אלה נוסף בשנים האחרונות תעתוע דמיוני שנופח מעבר לכל פרופורציה והוא האיום המזויף במדינה דו לאומית אחת, שתחייב את ישראל לוותר על אחד ממרכיבי זהותה, שכן היא לא תוכל להישאר יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת. גם אם יחזרו על הטענה הזו דוברים רבים, היא תישאר חסרת יסוד. הרשות הפלסטינית איננה עומדת להתפרק מרצונה והפלסטינים ממשיכים לראות בה את ההישג החשוב ביותר של מאבקם הלאומי, גם אם יש להם ביקורת רבה על השחיתות הפושה בה ותחושות מיאוס כלפי הנהגתה. היא גם המעסיק הגדול ביותר של הפלסטינים. גם ישראל לא תסכים לעולם לכינון מדינה דו לאומית תוך ביטול זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. בפועל, מזה זמן הרשות הפלסטינית והישות העזתית בהנהגת חמא"ס הן הישויות המדיניות והמנהליות האחראיות לניהול חייהם של הפלסטינים, להוציא בתחומים המשפיעים ישירות על ביטחון ישראל. המציאות הזו לא עומדת להשתנות בין אם יחוזק אבו מאזן ובין אם לאו וגם אם תקרוס הרשות עקב מלחמת אזרחים פלסטינית לאחר לכתו, השאיפה המשותפת כמעט לכל הגורמים הפלסטינים תהיה לכוננה מחדש.
ישראל נמצאת מול דילמה לא פשוטה. ככל שנחשפת המחויבות של הרשות והעומד בראשה לנראטיב העוין והאנטישמי, כך קשה יותר להצדיק את הנכונות לנהל אתו ועם יועציו הבכירים שיח לבבי, כמנהג שר הביטחון וראש הממשלה, ואת הסיוע לרשות. מצד שני מערכת הביטחון והממשל בישראל מחויבים לחלוטין למסכת הנימוקים המצדיקים את השיח עם הרשות ואת חיזוקה. השיקול המרכזי שלהם הוא למנוע התפרצות אלימה בטווח הזמן הקרוב והם מאמינים שחיזוק הרשות תורם לכך.
מנגד, לאבו מאזן קשה להסתפק בתפקיד שמייעדת לו ישראל, בראייתו, כראש המנהל האזרחי בפועל מטעמה ביהודה ושומרון. מבחינתו, ייעודה של הרשות הוא לקדם את הנראטיב הפלסטיני, או בנוסח השגור בפיו מול גורמים זרים, להתקדם במישור המדיני, ולא רק באפיק האזרחי-כלכלי-ביטחוני, בו מתמקדות ישראל ואפילו ארה"ב, המעוניינות בשלב זה בקניית שקט ובצמצום הסכסוך באמצעות שיפור איכות החיים של הפלסטינים שייוחס בעיקר לרשות.
התוצאה היא שבעקבות התמיכה באבו מאזן ישראל מצטיירת כמי שמוחלת על כבודה ועל האינטרסים ארוכי הטווח שלה, וגם המערכת הבינ"ל נמנעת, כמו ישראל מכל צעד שיבהיר לאבו מאזן כי יש מחיר לדבקות בנראטיב המופרך והאנטישמי הזה. משהו כמעט השתנה בעקבות החוק לקיזוז הסכום שהרשות משלמת למחבלים הפלסטינים הכלואים בישראל מכספי המיסים המועברים אליה, אבל הממשלה מיהרה לפצות את אבו מאזן והעמידה לרשותו הלוואה גדולה. נראה שגם עתה, הסערה תשכך וממשלת ישראל לא תנקוט צעד כלשהו. לפיכך, אבו מאזן המתוסכל ימשיך במאמציו לקדם את הנראטיב הבעייתי, תוך קידום התפיסה שישראל היא מדינה פושעת. הוא עלול להסב נזק מדיני, תדמיתי ובטחוני חמור בטווח הבינוני והארוך ולעודד טרור בטווח הקצר.
הדרך הנכונה להתמודד עם הדילמה היא להכיר בכך שהסטטוס קוו הוא הרע במיעוטו ויש לחיות עמו, וששיפור הדרגתי במצב ניתן להשגה באמצעות עידוד ישיר של הגורמים הרבים באוכלוסייה הפלסטינית שאינם מקדמים את הנראטיב הבעייתי ואינם מעורבים בטרור, באמצעות צעדים שישפרו את איכות החיים שלהם ולא יפגעו במידת האפשר ביכולת למנוע סיכונים ביטחוניים. זאת במקום להציג צעדים אלה כמחוות לרשות הפלסטינית המחויבת לנראטיב. זאת במקביל לקידום והרחבת הסכמי אברהם, באופן שיבהיר לפלסטינים שהאינטרסים של מדינות ערב הפרגמטיות מובילים אותן לחדול מלהיות שבויות בידי הנראטיב הזה.
