העם המצרי מחכה למנהיג חזק
העם המצרי העייף משלוש שנים של מהפכות ואלימות, משליך את יהבו על המרשל עבד פתאח אלסיסי. ההנחה המקובלת היא שסיסי יבחר לנשיא הבא של מצרים בבחירות, שתתקיימנה ב-26-27 במאי. הפופולאריות שלו משתקפת היטב ברחוב, בתמונתיו הבולטות מכל עבר, לא רק על הבתים, אלא גם על חולצות העוברים ושבים, ואף על עטיפות דברי המתיקה בחנויות. המפלגות הפוליטיות החשובות ומרבית כלי התקשורת גם כן הביעו תמיכה ברורה במועמדותו. זה נראה כגל שלא ניתן לעוצרו. מצרים רוצה ב"מנהיג חזק" שיחזיר לה את היציבות, יטפל בכלכלתה המדרדרת וישקם את מעמדה כמעצמה אזורית גאה כפי שהייתה בעבר. מצרים "אום אלדוניא" – מצרים אם העולם – זו אמרה עתיקה בקרב העם האמורה לבטא את מקומה של מצרים בעולם.
הצבא הוא המוסד הלאומי היחיד שהמצרים עדין מכבדים, אחרי שהתאכזבו מכל צורות השלטון מאז מהפיכת הקצינים החופשיים ב-1952. הסוציאליזם של נאצר, הקפיטליזם של סדאת ומובארק, ולאחרונה שלטון האחים המוסלמים בהנהגת מורסי – כל אלה לא הביאו לא דמוקרטיה ולא פיתוח כלכלי. מצרים נשארה מדינה ענייה ובלתי מפותחת וכל המשטרים הידרדרו לדיקטטורות שהחמירו את מצבה. סיסי, כאיש צבא, נראה כמפלט האחרון. אמנם מולו התייצב מועמד נוסף, חמדיין סבאחי, איש הזרם העממי הנאצרי, אך בינתיים הוא זוכה לאחוזי תמיכה נמוכים. הכל מרוכזים בסיסי ומנסים לתהות על קנקנו. כאשר מורסי מינה אותו למפקד הצבא ושר הביטחון ב-2012 הוא היה ראש המודיעין הצבאי ואחד מדוברי המועצה הצבאית העליונה שניהלה את מצרים אחרי נפילת מובארק. הוא היה ידוע גם כמוסלמי אדוק, וזה כנראה מה שהטעה את מורסי, שהדיח את מחמד טנטאווי, שר ההגנה ומפקד הצבא דאז, ומינה במקומו את סיסי, מתוך אמונה שבחר באיש המתאים שיעביר את נאמנות הצבא לאחים המוסלמים ויסייע להם להבטיח את הדיקטטורה האסלאמית, שעל הקמתה עמלו ואליה כיוונו את מירב מרצם. בראיון טלוויזיוני שנערך ב-18 במאי אמר סיסי כי האחים המוסלמים הציעו לממסד הצבאי כסף ומשרות נכבדות כדי שראשי הצבא יסוגו מתמיכתם בהפגנות העם המצרי ביוני 2013, שבעקבותיהם הודח מורסי.
אלסיסי: מקפיד לא לפזר הבטחות חסרות בסיס
סיסי מעדיף לקיים את מערכת הבחירות שלו באמצעות התקשורת הכתובה והאלקטרונית ומרבה במתן ראיונות. נראה כי הסיבה העיקרית להתנהלות זו היא כדי לצמצם ככל היותר את הופעותיו הפומביות בפני קהל בלתי מבוקר, כאשר ידוע שהאחים המוסלמים ושותפיהם, ארגוני הג'יהאד, מבקשים להורגו. העלמותו ברגע מכריע זה יכולה להטיל את מצרים לכאוס שממנו תתקשה להתאושש.
בראיונותיו נדרש מורסי על ידי נציגי התקשורת להתייחס לבעיותיה הבוערות של מצרים ולחשוף את תוכניותיו – אם יש כאלו בנמצא. סיסי, אף כי חסר ניסיון פוליטי, מבין היטב כי אל לו להסתבך בהבטחות שלא יוכל לממשן ותשובותיו נשארות תמיד מעורפלות. הוא מציג ללא כחל ושרק את מצבה הכלכלי החמור של ארצו ומסביר כי ידרשו מאמצים כבירים כדי לשנות את המצב ולהעלות את מצרים על דרך הפיתוח. אין בידו נוסחת קסם, אך הוא יעשה הכל כדי למשוך משקיעים זרים וטכנולגיה ויפעל למען פיתוח נרחב של תשתיות המדינה והקמת תעשייה מודרנית. לדעתו, המצרים לא ירגישו שינוי מהותי לפני שיעברו לפחות שנתיים. הם ידרשו לשנס מותניים ולעבוד קשה. אין ברירה אחרת. בכך, הוא לוקח מרחק מהבטחותיו החלולות של קודמו, מוחמד מורסי, שהבטיח למצרים כי תוך 100 ימים יחושו שינוי מהותי לגבי הבעיות המרכזיות המטרידות אותם כגון ביטחון אישי, הספקת דלק וגז ללא הגבלה, ניקוי קהיר ואיסוף האשפה, וכי לאחר מכן תופעל תוכנית "הנהדה" (התחיה) של האחים המוסלמים, האמורה להביא למצרים רווחה כלכלית תוך זמן קצר. היו אלה הבטחות חסרות בסיס שהביאו להדחת האחים מן השלטון.
מה מצפה לנשיא הנבחר: כלכלה קורסת, אבטלה גוברת וטרור
כיום, מונה מצרים 85 מיליון תושבים. כל שישה חודשים היא גדלה בכמיליון איש. על רקע שיעור הילודה הגבוה, בכל שנה מצטרפים למעגל דורשי העבודה כ-800 אלף צעירים. האבטלה עומדת על כ-15 אחוז, ומקורות ההכנסה העיקריים כגון תיירות ואנרגיה נפגעו קשות. כיצד תספק מצרים עבודה למיליונים הצעירים? כמה השקעות תדרשנה ומי יבוא להשקיע במצרים? אלה השאלות שסיסי מתמודד עימן.
דוגמה למצב העגום של מצרים אפשר למצוא בתחום האנרגיה. בשנים האחרונות, החל מתקופת מובארק, הזניחה מצרים את ההשקעות בפיתוח התשתיות להפקת הגז מהרזרבות הגדלות שלה. כתוצאה מכך נוצר מחסור בגז לא רק לתעשיה המקומית אלא גם לייצוא, ונפגעו קשות שתי חברות גז בינלאומיות, שהקימו לפני כעשור שני טרמינלים ליצוא גז נוזלי: חברת Union Fenosa הספרדית בדמיאט וחברת British Gas באדקו. מאחר שהגז פסק מלהגיע לטרמינלים של חברות אלה, הן לא יכלו לעמוד בהסכמים שחתמו להספקת גז למדינות באירופה ובמזרח אסיה וספגו הפסדים של מיליארדים. עתה הן מנהלות מו"מ עם חברת Noble Energy כדי לקנות גז ממאגרי תמר ולוויתן. ההסכם עם חברת Union Fenosa כבר נחתם בראשי תיבות והמו"מ עם ב-British Gas עדיין נמשך. מדובר בהסכמים של עשרות מיליארדי דולרים ל-20-40 השנים הקרובות. ממשלת מצרים לא נתנה עדיין את אישורה ולא ברור אם הגז ייועד כולו לייצוא או שחלקו יועבר לתצרוכת הפנימית במצרים. לא זאת בלבד שמצרים מפסידה עשרות מיליארדים בשל הזנחה חמורה, אלא היא גם מסבסדת את מוצרי האנרגיה לתושביה בסכום של כ-20 מיליארד דולר לשנה – מה שמכביד ביותר על תקציבה. אחת הבעיות שבהן מתרכז סיסי היא כיצד לצמצם את הסובסידיות רק למיעוטי היכולת. זו, כאמור, אינה אלא אחת מיני רבות שתדרושנה פתרונות כאשר יכנס הנשיא החדש לתפקידו.
הכלכלה היא ללא ספק העיקר, אך צריך קודם כל להתמודד עם הבעיה הביטחונית ולהתגבר על הטרור של האחים וארגוני הג'יהאד. לאחרונה נודע כי במפגשים שקיימו ארגונים אלה בתורכיה, בקטאר ובמדינות אירופה, הם הכינו תוכנית מפורטת להכשלת הבחירות במצרים – תוכנית המכונה "מסמך עשר הנקודות של בריסל". ספק רב אם יצליחו, אך הם מאיימים על סיסי באופן אישי. המשך פעולתם מונע את חזרת היציבות ומפריע להתרכז בפיתוח הכלכלי. סיסי חוזר ואומר כי הצבא ושירותי הביטחון חזקים ופועלים למיגור הטרור בהצלחה לא קטנה, ואף הוקמה יחידת עילית של כוחות מיוחדים להתערבות מהירה בכל מקום שידרש. הבעיה היא כי אפילו טרור במינון נמוך יכול להוות מכשול לפיתוח כלכלי, ועוד יותר להחזרת התיירים.
סיוע מערבי לא בנמצא
בהקשר זה מדבר סיסי במרירות על ארה"ב והאיחוד האירופי, שהקפיאו הספקת נשק וציוד הדרושים למלחמה בטרור. הוא חוזר ומבקש בכל ראיונותיו מן המערב לשנות את המדיניות, להבין את העם המצרי ולסייע למצרים להילחם בטרור. סיסי בוודאי מרגיש פגוע כי עליו לעמוד ולהתחנן למערב שיסייע למצרים במלחמה נגד האסלאם הרדיקלי – מה שללא ספק מהווה אינטרס מערבי – ומתקשה להבין, כמו רבים אחרים, את התנהגותו של אובמה.
לעומת זאת סיסי משבח את סעודיה ומדינות המפרץ, למעט קטאר, ואומר באופן ברור כי הסיוע הכלכלי שהעניקו למצרים כמוהו "כתוכנית מרשל שהקימה את אירופה על רגליה" אחרי מלחמת העולם השנייה.
מהו מקומן של הדמוקרטיה והדת במצרים?
מה באשר למקומן של הדמוקרטיה והדת? במדינה מוסלמית יש קשר אורגני בין השתיים, במיוחד כאשר בסעיף השני של החוקה החדשה במצרים נקבע כי השריעה היא המקור העיקרי לתחיקה. גם כאן מעדיף סיסי להשאיר ערפל קונסטרוקטיבי, כדי לא להרגיז צד זה או אחר. עם זאת, הוא סבור – וכך אמר בראיונות שנערכו עמו – כי המסר הדתי בעולם האסלאמי הוציא מהאסלאם את אנושיותו. לדבריו, יש לשנות את המסר הדתי ולשלוף ממנו את הקיצוניות השוררת בו כיום. הוא מאמין כי החברה המצרית אינה מוכנה לחזור לאסלאם הפוליטי אחרי הניסיון המר עם מורסי. הוא מדבר על חינוך הדורות החדשים של מצרים לאור ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות בעולם ומבקש מן המערב לקבל אלפי סטודנטיםמצרים אשר אמורים עם סיום לימודיהם להיות מכשיר חשוב בהתחדשותה של מצרים. לדבריו, הדמוקרטיה, כפי שמיושמת במערב, ספק אם ניתן להפעילה במדינה מוסלמית, אך הוא מבטיח כי זכויות האדם והחירויות הבסיסיסות תובטחנה על ידי החוק וכי מצרים תהיה מדינה של חוק.
ללא ספק יש לסיסי מתנגדים רבים. חלקם סבורים שהוא אינו אלא איש צבא שיביא על מצרים שוב דיקטטורה צבאית, אחרים סבורים כי הוא מיצג את האליטות של משטרו של מובארק. טענות לא חסרות, אך עם זאת נראה כי בקרב הרוב הוא נחשב לאדם המתאים לתקופה הקשה וכי דבריו משקפים את האמונה שיהיה צורך בניתוח קשה כדי להציל את החולה וייתכן שסיסי הוא האיש שיוכל לעשות זאת.
סיסי מתון ביחס לישראל
דבריו לגבי ישראל מתונים ביותר. בראיון לרויטר ב- 15 במאי אמר כי "יחסי השלום עם ישראל הם יציבים יותר מ-30 שנה, למרות שעמדו בפני אתגרים רבים. אנו מכבדים את השלום ונמשיך לכבדו. הישראלים יודעים זאת. אנו רואים עכשיו הזדמנות ריאלית לשלום מלא באזור שיביא לשיתוף פעולה בין מדינות האזור. השאלה אם אנו מחוייבים לשלום שייכת לעבר. השלום יציב ומקובל אצל כל המנהיגים ובדעת הקהל. אנו צריכים לבנות על השלום. אנו רוצים לראות מדינה פלסטינית. אנו מוכנים למלא כל תפקיד לגבי השלום והביטחון באזור".
נותרו עוד ימים ספורים עד לבחירות וכוחות הביטחון יצטרכו לעמול קשה כדי למנוע פעולות טרור, שעלולות לשבש את תהליך הבחירות. אבל נראה כי החשוב מכל הוא שהמועמד לנשיאות, שבחירתו נראית כמובטחת, שומר על קור רוחו ואינו מהסס לדון באמצעות התקשורת על כל בעיותיה הקשות של מצרים בלב פתוח. הוא מציג את הבעיות כהווייתן ולא רק שאינו מציג פתרונות קלים ומהירים, אלא דורש מעמו "דם יזע ודמעות" לפני שיתרחש שינוי.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
