אל"מ (במיל') ז'ק נריה, פרשן בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני העולם הערבי, ולשעבר יועצו המדיני של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, מתאר את נשיא לבנון החדש מישל עאון כדמות מפתח במאבק הכוחות האזורי בין הציר האיראני לבין מדינות ערב הסוניות.
עאון, בן לעדה המרונית מהדרום השיעי של לבנון, גדל בסביבה שחיה בצמידות מתמדת לאוכלוסייה השיעית – נתון שמשתקף גם בקרבתו המאוחרת לחזבאללה. בשל תנאים כלכליים דלים, עאון פנה לקריירה צבאית במקום להשכלה גבוהה, והתקדם עד לדרגת תת-אלוף בתותחנים.
בשנת 1988 מונה עאון לראש ממשלת המעבר עם תום כהונתו של אמין ג'ומאייל. אך ב-1990, בעקבות התערבות צבאית סורית, אולץ לצאת לגלות בצרפת, שם שהה במשך 15 שנה. חזרתו ללבנון ב-2005, עם נסיגת הכוחות הסוריים, סימנה תפנית דרמטית: הוא כרת ברית אסטרטגית עם חזבאללה – ברית יוצאת דופן בין מרוני חילוני למיליציה שיעית הנתמכת בידי איראן.
כאשר הנשיא מישל סולימאן סיים את כהונתו, הציג עאון את מועמדותו, ולמרות שהועלו שמות נוספים – בעיקר מקרב מחנה "המרכז הריבוני" – עאון הצליח לקבל את התמיכה הדרושה, ונבחר לנשיא ה-13 של לבנון. מבחינה אזורית, מדובר לא רק בהישג של חזבאללה, אלא בכישלון בולט של ערב הסעודית וקטאר, שניסו לקדם מועמדות נוגדת לציר האיראני.
בבחירתו לנשיא, בגיל מבוגר מאוד (עאון היה בן 81 בעת כניסתו לתפקיד), הפך לדמות השלטונית המבוגרת ביותר בעולם הערבי. נשאלת השאלה עד כמה יוכל להחזיק באתגרי הנהגה בעידן שבו לבנון חווה קיטוב פנימי, משבר כלכלי עמוק, ועימות עקיף עם ישראל דרך שלוחות איראניות.
לגבי ישראל, כפי שמציין נריה, עאון – כמו כל מנהיג לבנוני בכיר – קיים קשרים חשאיים עמה, בעיקר בתקופתו בגלות בפריז, המשך למסורת הקשרים בין העדה המרונית לישראל. אולם כיום, במסגרת בריתו עם חזבאללה, כל התחייבות מצדו לנייטרליות או עצמאות נחשבת לסמנטיקה פוליטית בלבד. בפועל, הוא נאלץ לתמרן בין רצונו לשמר את אחדות לבנון לבין תלותו הגוברת בציר השיעי-איראני.
