בחודש האחרון דווח בהרחבה על ההנחיות החדשות של האיחוד האירופי, שלפיהן מלגות מחקר ופיתוח והטבות כספיות אחרות לא יוענקו לגופים ישראליים שנמצאים מעבר לקווי 67'. בשבוע שעבר נשאל סגן שר החוץ זאב אלקין ברשת ב' אם ישראל יכולה למצוא שיתופי פעולה כלכליים חלופיים בהודו ובסין. נראה שהרעיון של מציאת חלופות במזרח הרחוק הועלה גם במסדרונות הממשלה.
אף שלא מדובר בחרם אירופי על ישראל, כפי שאפשר היה להסיק מכותרות העיתונים, הרי בישראל קיים חשש מהכיוון המסתמן. לדוגמה, ההנחיות של האיחוד עשויות להיות בסיס לסעיף טריטוריאלי שייכלל בכל הסכם בין ישראל לאיחוד האירופי, שמטרתו לכפות על ישראל להתייחס לכל שטח מעבר לקווי 67' כאל שטח לא ישראלי, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה. האיחוד האירופי הוציא את ההנחיות בשעה שישראל הסכימה לוויתורים כואבים, שכללו שחרור אסירים פלסטינים, כדי להתניע את התהליך המדיני. התזמון האירופי הובילו לתגובות מרירות בקרב פוליטיקאים רבים מכל קצות הקשת הפוליטית, ואין לשלול שלמהלך הזה יהיו השלכות ארוכות טווח על יחסי ישראל־אירופה.
עבור מומחים במדיניות הסחר של אירופה המגמה החדשה מרתיחה במיוחד משום שהיא מבוססת על מדיניות של "איפה ואיפה". לדוגמה, בשנת 2005 חתם האיחוד האירופי הסכם בינלאומי עם מרוקו, המאפשר לדייגים אירופאים לפעול במים הטריטוריאליים שלה. בהסכם קיימת הוראה המתירה לדייגים אירופאים לפעול במימי סהרה המערבית, אף שהיא סופחה על ידי מרוקו בצעד שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית, כולל מדינות האיחוד האירופי. יתר על כן, בשנת 1975 הכריע בית הדין הבינלאומי בהאג כי למרוקו אין ריבונות חוקית בסהרה המערבית.
דיג הוא עסק רווחי שיכניס למרוקו לפחות 40 מיליון יורו מדי שנה מתגמולים אירופיים. הנס קורל, לשעבר היועץ המשפטי של האו"ם, תקף את הגורמים הרשמיים באיחוד שאישרו את ההסכם. הצביעות בהסכם זה בולטת נוכח ההחלטה נגד ישראל, שבה נכתב שמטרת המדיניות היא "להבטיח שעמדות והתחייבויות האיחוד האירופי יכובדו בהתאם לחוק הבינלאומי ביחס לאי ההכרה של האיחוד האירופי בריבונות הישראלית על השטחים שנכבשו על ידי ישראל מאז 1967". במקרה של מרוקו האיחוד האירופי החליט לוותר על יישום מדיניות זו.
אינטרס אירופי־ישראלי
דוגמה נוספת היא שבעוד האיחוד האירופי מתנגד בתוקף לתמיכה כלשהי בנוכחות ישראלית בגדה המערבית בשל מעמדה המשפטי, הרי הוא אינו מונע מאזרחים אירופים לרכוש בתי נופש בצפון קפריסין, שטח שנוי במחלוקת שנכבש על ידי טורקיה ב־1974. אירופה אפילו לא שקלה נקיטת צעדי ענישה נגד טורקיה, והיא תומכת בפתרון המחלוקת ללא שימוש במנופי הלחץ שהיא מפעילה נגד ישראל.
ניתוח של המו"מ סביב הסכמי סחר חופשי בין האיחוד האירופי להודו מראה שלא קיימת התניה, שלפיה ההסכמים לא יחולו בשטחים שבהם הריבונות ההודית שנויה במחלוקת. מחקר שערך משפטן פקיסטני בעניין זה הוביל אותו למסקנה שהסכמי סחר חופשי עם מדינות אחרות "אינם מטילים מגבלות ביחס לאזורים גיאוגרפיים ספציפיים הנתונים במחלוקת". ואכן, האיחוד האירופי הטיל סנקציות כלכליות על מדינות סוררות כגון איראן וקוריאה הצפונית, אך הוא אינו נוהג באופן דומה כשמדובר במדינות ידידותיות המצויות במחלוקות טריטוריאליות. כלומר האופן שבו מתייחסת אירופה לסכסוכים טריטוריאליים אחרים בהחלט מצדיק את הזעם בישראל כלפי המדיניות החדשה נגדה. ולמרות זאת, יש לישראל אמצעים לגשר על הפער בינה ובין אירופה. אחד מיועציה של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, אמר לעיתון "ג'רוזלם פוסט" בחודש שעבר ששיתוף הפעולה עם ישראל בתחום המחקר והפיתוח במסגרת התוכנית האירופית "אופק 2020" הוא אינטרס אירופי, ולא רק ישראלי. הרקע לתוכנית האירופית לשיתוף פעולה עם ישראל הוא הצורך של אירופה להגביר את התחרות שלה בשווקים הבינלאומיים כחלק ממאמציה להגדיל את מספר מקומות העבודה ביבשת. לא מדובר במענקים אירופים גרידא, אלא בתוכנית משותפת שבמסגרתה ישראל מקבלת 1.6 יורו תמורת כל יורו שהיא עצמה מעבירה.
כלכלנים הכירו זה כבר בתעשיות מבוססות הידע כענף בעל הגידול המהיר ביותר בכלכלה הגלובלית, ומשום כך בהיותן מנועי צמיחה כלכליים. אלו בדיוק התחומים הטכנולוגיים שבהם ישראל מובילה ושלהם אירופה זקוקה. בספרם "Start-Up Nation" המחברים דן סנור ושאול זינגר מביאים ציטוט של מנהל בכיר בתעשיית ההיי־טק בארה"ב, שמודה שעבור חברות כגון גוגל, מיקרוסופט ואינטל "הסוד השמור ביותר הוא שהחיים והמוות של כולנו נתונים בידי הצוותים הישראליים שלנו". נראה שפוליטיזציה של שיתוף הפעולה עם ישראל, המובילה להגבלות על העבודה המשותפת, תפגע בסופו של דבר באירופה עצמה. בנוסף, אין להתעלם משדות הגז הימיים של ישראל. נכון לעכשיו אירופה מייבאת את רוב הגז שלה מרוסיה ומצפון אפריקה. דיוויד וורמסר, ששימש מומחה למזה"ת במשרד סגן הנשיא האמריקני, מצביע על כך בנייר עמדה שנכתב עבור המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ולפיו חמישה צינורות גז קיימים או בתכנון מחברים את אירופה עם הגז של צפון אפריקה. ארבעה מהצינורות עוברים דרך אלג'יריה, שמתמודדת עם סכנות גוברות מצד גרורות של אל־קאעידה. במקומות אחרים, כגון סיני, כבר הוכיחו ארגונים אלו את מוכנותם לחבל בצינורות גז. ערוץ אספקה נוסף מישראל עשוי להיות קריטי עבור אירופה, אם חלק ממקורות האספקה הקיימים היום לא יהיו זמינים בעתיד.
וורמסר מסכם שעל ישראל לראות באסיה יעד מועדף לייצוא. ישראל תצטרך לקבל הכרעה בעניין זה משום שהחלטה שכזו משליכה על בניית התשתיות להובלת הגז. אם אירופה תיתפס כבעלת ברית מסחרית, אך כזו שאי אפשר לסמוך עליה, יהיו הרבה יותר קולות בתוך ישראל שיאמצו את הרעיון, שלפיו אסיה היא שוק מועדף לייצוא הגז. אין להתעלם מכך שלצורך המשך מערכת היחסים בין אירופה וישראל יידרש שיקום הרצון הטוב שהיה קיים בעבר, ושנפגע בעקבות המתיחות האחרונה.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
